"איזו מפגרת אני…" אוריה הכתה קלות על מצחה, "איך שכחתי לקחת מחברת חשבון היום…"
"לא!" הזדעקתי
אוריה נפנתה אליי בפליאה, פוערת זוג עיניים יפהפיות (הייתי חייבת להכניס מחמאה:) "אבל אימא, השלמתי את החומר, את אף פעם לא כועסת על דברים כאלה!"
"לא" מיהרתי להבהיר, "לא המחברת מעניינת אותי, למרות שבאמת כדאי שתפסיקי לשכוח מחברות… מה שמעניין אותי שאת לא מפגרת!"
אוריה צחקה "ברור!"
ואילו אני היבטתי בה מנפנפת באצבעי אל מול פני המתבגרת: "היזהרי, הכל מוקלט".
רגע לפני שאוריה הביטה לצדדים בתקווה, מהולה בחשש קל, שמא הצטרפנו ללא ידיעתה ל"אח הגדול", המשכתי בהסבר פשוט על המוח ותפקודו ועל כך שכל מה שעובר לנו במחשבות או מבוטא במילים – מוקלט. הדיבור הפנימי והמוחצן, ממלאים את הקלטת הפנימית שלנו, ומכריעים את הכף לביטחון ולאהבה עצמית המאפשרת לנו להרקיע שחקים ולהגשים משאלות, או לדכדוך ולתבוסתנות הולכת וגוברת, הגורמת לנו ליסוג מבלי אפילו לנסות.
אבל זה לא קשור רק לקלטת הרכה של ילדינו, זו שאם תתמלא עוד ועוד באמירות מהסוג הזה, תחזק את התבוסתנות הפנימית שלהם עוד לפני שיצאו לעולם. זה קשור גם אלינו, שיצאנו מזמן לעולם, ועדיין הדיבור הפנימי וזה המחצין עצמו במילים, ממשיך להיות מוקלט ומוקלט ולנווט את חיינו. חשבתם פעם מדוע ישנם אנשים שמצליחים ומחייכים ומשיגים את שאוותה נפשם, ויש כאלה שנופלים שוב ושוב ונדמה ששום דבר אינו מצליח? מה באמת מנווט אותנו במסע חיינו?
אותה קלטת פנימית של מחשבות ודיבור פנימי וחיצוני, היא הנווט הלא מודע של מעשינו ותוצאותיהם. על כל כך הרבה בחיינו איננו שולטים, ודווקא במקום היחיד בו אנו יכולים לקחת אחריות מלאה וליצור שינוי במהלך חיינו, דווקא שם אנחנו משחררים. אבל לא סתם משחררים, אלא מתרצים ומשווים זאת לתחושת הרווחה בשחרור החזיה של סוף היום, לכיף בלהסתובב בבית בתחתונים, בלי איפור, עם חולצה מהוהה בשיער סתור מרגישים חופש. ובאמת, למה לא? למה לא לתת לעצמנו לומר ולחשוב את כל מה שאנחנו באמת רוצים אודות עצמנו בלי סינון, לתת דרור למחשבות ולמילים הפוגעניות, התבוסתניות, המרחמות על עצמן… כי איפה אפשר לעשות את זה אם לא בבית הפנימי שלנו – בראשינו? במוחינו? והרי אם לא נעשה את זה, נתפוצץ בבום מכוער על אחרים…
וזה העיוות החשיבתי שלנו. הדיבור הפנימי הזה, זה של ה:
"איזה אדיוט אני" או
"בחיים לא אצליח"
"אין טעם לנסות"
"לא סובל את עצמי"
ועוד ועוד, אינו איוורור של פחדים, דכדוכים, חוסר ביטחון וצעקה פנימית, אלא יצירה שלהם. אני חוזרת: לא איוורור אלא יצירה .
בכל פעם שאנחנו חוזרים עליהם אנו מקליטים אותם שוב ומחזקים אותם בתוכנו. כך שלמחוק יהיה קשה יותר. בכל פעם שאנחנו משחררים אותם, אנו יוצרים אותם שוב בלופ שאינו נגמר.
אז מה לעשות?
מה לעשות בכל פעם שהחזיה לוחצת, כשהתבוסתנות עולה?
בכל פעם שזה קורה, התייחסו לזה כמו אל התקף העצבים של הילד שלך.
כי כמו התקף עצבים של הילד שלך. חשוב לתת לו לצאת, אבל: כשהוא יוצא הוא תמיד מוקף בחיבוק שלך, אתה אף פעם לא נותן לו לשבור את כל הבית תוך כדי, ואתה הולך לפסיכולוג אם זה מופיע כל יום כל היום…
אז הקיפו את עצמכם בחיבוק שלכם תמיד, זכרו תמיד ובכל מצב לשמור על שלמות הבית הפנימי על ידי הוספת טוב והנאה על כל פחד, הלקאה עצמית ותבוסתנות. אל תפחדו להגיד: "כמה טוב" או "בורכתי", ותנו לאמונה בעצמכם להיות השמש שתמיד מצויה שם עבורכם, גם כשענני הקורבנות מכסים אותה.
ו… המשיכו להקליט טוב, שמחה, הנאות קטנות, דיבור פנימי מחזק אבל כזה מתוך אמונה לא מן הפה אל החוץ – כמה שיותר. על כל הקלטה של קושי, הקליטו ברכה וטוב. צרו הנאות קטנות בחייכם או הכירו באלו המצויות בו כבר, עד שהקושי יתעמעם, ההתקפים יירדו בתדירותם, ותחושה של רווחה ואמונה תמלא את הקלטת הפנימית ותנווט בבטחה קדימה קדימה להגשמה מרגשת.
באהבה
שירלי
