אני אוהבת קעקועים. חוץ מהמראה המקסים בעיני של גוף מקושט, אני אוהבת את הרעיון בקעקוע, את ההתחייבות לכל החיים "בלי חרטות" (במלעיל). כל האנשים הטובים (בעלי) המנסים להניא אותי מלעשות קעקוע מדברים על מה יקרה כשלא תרצי אותו יותר? וכשהעור יזדקן? וכשאת תשתני ופתאום זה כבר לא ייראה לך יפה? אין לך דרך להתחרט, זו החלטה שאין חזרה ממנה.
אני מודעת היטב לכך, ויכול להיות שלא אוהב את הקעקוע עוד שנה או עשרים שנה, אבל אין לכך חשיבות בעיני. אם לא אוהב אותו – אתמודד עם זה. בכל מקרה לעולם לא אתחרט.
כיצד אפשר לדעת בוודאות שלעולם לא תתחרט על דבר מה שעשית (או שלא עשית)?
רובנו מתחרטים גם ובמיוחד על מה שאי אפשר לשנות. העובדה שלא ניתן לשנות את מה שקרה לא מונעת מאתנו להתעלל בעצמנו עם תסריטים המתחילים ב"הלוואי" או "לא רק" או "הייתי צריך":
לא הייתי צריכה לדבר כך לאימא שלי…
הלוואי שלא הייתי מספרת את זה לחברה שלי…
איזו שטות זו הייתה לעזוב את מקום העבודה…
למה נכנסתי בכלל לענייני מניות והפסדתי כל כך הרבה…
הייתי צריכה להקשיב/לעשות/לא לעשות..
אנחנו משתמשים בכל כך הרבה מילים מייסרות החושפות תחתן עולם שלם של חרטות ורגשי אשמה על מה שעשינו ולא היינו צריכים לעשות, ומה שלא עשינו והיינו צריכים.
מילים אלה ורבות אחרות, מעידות על תפיסה שהיה יכול להיות אחרת.
אילו היינו יותר מחוברים לעצמנו, יותר מקשיבים לאחרים, יותר רגועים, יותר רואים את הנולד, יותר בוגרים… – אז הכל היה נראה אחרת.
רגש החרטה יוצא מנקודת ההנחה שהייתה אפשרות אחרת.
נקודת הנחה זו אינה רלוונטית לחשיבה החיובית.
על פי החשיבה החיובית ברגע שבחרנו נעלמה האפשרות האחרת. אין מציאויות אלטרנטיביות למציאות שחווינו.
בכל רגע בחיים אנו נמצאים בצומת של בחירה:
להשקיע במניה או לא
לעשות קעקוע או לא
לדבר בגסות אל אמי או לא
לגלות סוד אישי ופרטי לחברה או לא
האדם שאנחנו באותו הרגע הוא הבוחר. לפעמים הבחירה אינה מודעת ונעשית בלהט הרגע, אבל גם אם אינה מודעת עדיין היא בחירה: פועל יוצא של כל הכוחות, היכולות, המסוגלויות, ההבנות, התשוקות, החולשות, החוזקות ועוד ועוד – של האדם שהיינו באותו רגע.
בכל רגע אנחנו משתנים. האנסמבל של הכוחות, היכולות, המסוגלויות, התשוקות, החולשות… משתנה. וישנם רגעים שאנו מסוגלים להביט בבוז בפרוסת עוגה ורגעים אחרים בהם אנו שואבים אותה לתוכנו בלי מעצורים.
חרטה פירושה שיפוט של עצמנו עם אנסמבל המהות שלנו היום את אנסמבל המהות שלנו ברגע מסוים על רצף העבר.
חרטה פירושה מחשבת עיוועים שהיינו יכולים להיות באותו רגע עם אנסמבל המהות העכשווית שלנו ולשנות את התנהגותנו.
אבל איננו יכולים.
ומעולם לא יכולנו.
אנו יכולים לנסות לתקן
אנו יכולים ללמוד
אנו יכולים להזכיר לעצמנו שגם אם בחרנו לא נכון בעבר, כיום אנו יכולים לבחור אחרת
אנו יכולים להתבונן בחוויה ולהזכיר לעצמנו כמה התפתחנו מאז ולטפוח לעצמנו על שכם
אנו יכולים היום לעשות אחרת
איננו יכולים לקחת, מעשה קסמים, את אנסמבל המהות שלנו היום ולהלבישו על עצמנו ברגעי העבר. אילו היינו יכולים לעשות זאת, היינו חיים את נעורינו מחדש עם אותה חוכמה של בני 50…
העבר הוא טביעת היד האישית של התפתחותנו הרוחנית, הפיזית, הרגשית.
וכשאנו מקבלים את היותנו אדם צומח בבית ספר של למידה אינסופית, אפשר ללמוד, לתקן, להבטיח הבטחות עתידיות בהן ננסה לעמוד… אך יותר מכל, אפשר וכדאי לחבק את האדם שהיינו באותם רגעים, האדם שממנו התפתחנו ואנו ממשיכים להתפתח, ולדעת שאם נבעט ביסודות עליהם הבית שהוא אנחנו הולך ונבנה – בנייננו יתמוטט.
הביטו בחמלה, בסליחה, בהבנה בעצמכם בכל רגע בחייכם ודעו כי עשיתם את כל מה שיכולתם לעשות והייתם כל מה שיכולתם להיות באותו הרגע, ואז הפנו את המבט לרגע הנוכחי ודעו, בעמקי ליבכם, כי היום צעדתם צעד אחד נוסף לקראת חוויית האדם השלם שהוא כל אחד מכם.
באהבה,
שירלי
וכמה מילות סיום על קעקועים וחרטות…
כשאעשה את הקעקוע, אדע בוודאות שיכול להיות שלא ימצא חן בעיני בעתיד. ההחלטה לקעקע את גופי, לוקחת בחשבון שאנסמבל המהות שלי ישתנה וכבר לא ארגיש בזמן מסוים בעתיד, שקעקועים מלבבים כל כך. אבל זה בסדר גמור. גם אם לא אוהב אותו, לעולם לא אתחרט עליו. לעולם לא אתחרט על האדם שאני עכשיו שרוצה ועושה. אחבק אותי באהבה, אחייך אליי בחיבה, ואשים פלסטר גדול על הדרקון שעל הרגל…
מבטיחה לשלוח תצלום של הקעקוע עם הניוזלטר הבא♥
התגובה שלך