רינה בכלל לא חשבה שהיא תעשה תרגילי דמיון או תלמד לעשות מדיטציה עד שחלתה. דווקא בשיחה עם רופאים נאמר לה, שחלק מתהליך הריפוי כולל גם התגייסות שלה, של החשיבה החיובית שלה, כדי שתתמוך בתהליך. רינה אף פעם לא חשבה שהמחשבות שהיא חושבת או הרגשות שהיא מרגישה יכולים להשפיע בצורה דרמטית על מצב בריאותה. אבל המחלה הכריחה אותה לעשות שינוי, להתחיל לשים לב לכל מה שהכניסה לגופה, לכל מה שליווה אותה, לכל מה ששכן בה: למזון שהיא אוכלת, לאנשים שהיא מקיפה עצמה בהם, לשיחות בהן היא משתתפת, למחשבות שהיא חושבת, לרגשות שהיא מרגישה.
רינה גילתה את מה שמחקרים רפואיים הראו מזמן, שרגשות אפשר לתאר כתחושה מפושטת או כמולקולה מוחשית. הפחד הינו תחושה שלפעמים קשה להסבירה במילים, אך הוא גם יכול להיות מתואר כהורמון אדרנלין, ללא התחושה אין הורמון, ללא ההורמון אין תחושה. כמו הרגש כך המחשבה. בכל מקום בו מתקיימת מחשבה, מתקיים גם חומר כימי. מצבי מצוקה נפשית קיצוניים כמו התאלמנות או דיכאון כרוני, מתורגמים לחומרים ביוכימיים העלולים ליצור מחלה. מצבי מצוקה נפשית יומיומיים כמו מתח, יכולים להיתרגם לתופעות גופניות שונות, או לקלות בה אנו נופלים למשכב.
כשמדובר בריפוי, רוב האנשים מתייחסים לתודעה, לעולם הרגשות והמחשבות, כגורם לא מחויב בתהליך הריפוי שלהם. את יהבם הם תולים ברפואה המודרנית (לעתים עם שימוש ברפואה המשלימה להקלה על סימפטומים). מרבית האנשים מעניקים את גופם לרופאים עם בקשה שיסדרו אותו ויחזירו אותו כמו חדש. בדומה למכונית שמביאים למוסך…
אך גם הרופאים העובדים עם אחוזים וסטטיסטיקות, עדיין מעידים שישנם מקרים אותם לא ניתן להסביר בשום דרך אחרת מאשר ריפוי נסי. משום שהמקרים האלה לא מתועדים מספיק או שאינם רבים מספיק כדי להיכנס לסטטיסטיקה, הדבר נחשב לריפוי נדיר, שיכול לקרות לאנשים רחוקים שאיננו מכירים, אך לא לנו. הגדרה של ריפוי כנסי, גם מבטל את האחריות שלנו עליו. אנו איננו מחוללים נסים. ואם אצבע אלוהים הצביעה עלינו וזכינו לכך – זכינו. ואם לא – אז לא.
ד"ר דיפאק צ'ופרה, בספרו "ריפוי קוונטי" (הוצ' מודן), שואל מה ההבדל בין תהליך ריפוי של, פצע, שריטה, עצם שבורה לבין ריפוי מסרטן. מדוע הראשונים נחשבים סתמיים ואילו ריפוי ממחלה קשה נחשב כנסי.
למעשה, גם איחוי עצם שבורה הוא תהליך ריפוי מורכב, המערב מספר עצום של תהליכים מתואמים באופן מושלם, את כולם אפילו הרפואה אינה מכירה. אולם הסיבה שריפוי עצמי של סרטן, למשל, נתפס כנס בעוד שאיחוי זרוע שבורה לא נתפס ככזה, נוגעת לקשר בין הגוף והנפש. נראה כאילו עצם שבורה מאחה עצמה באופן פיזי ללא התערבות הנפש. לעומת זאת מקובל להאמין שריפוי ספונטני של סרטן תלוי באיכות מיוחד של הנפש, ברצון עמוק לחיות, בהשקפה חיובית או ביכולת נדירה אחרת. אנו מחלקים למעשה את עולם הריפוי לנורמלי וסתמי ולחריג ונסי. בראייתו של ד"ר דיפאק צ'ופרה, ובראיית החשיבה החיובית בכלל, הזרוע השבורה והסרטן אחד הם. ובני האדם נבדלים בבריאותם וביכולת הריפוי הפנימית האחד מהשני, ביכולת למצות את תהליך הריפוי התודעתי במלואו.
מתוך התפיסה הזו, עולה הרעיון כי ההבדל בין אדם ששורד ממחלה חשוכת מרפא לבין אדם שלא, טמון ביכולת של האדם לעורר את כוח הריפוי הפנימי של עצמו.
תפיסה זו שוללת מידי גורמים חיצוניים את האחריות לריפוי, ומחזירה אותו לאדם עצמו. עם זאת, השיח של הריפוי, על פי החשיבה החיובית, הינו בין שלושה גורמים:
- הרופאים
- תודעת האדם
- גורמים בלתי ידועים
שלושה גורמים אלה, ביחד, יוצרים ריפוי. אין אפשרות אמיתית לדעת מה המשקל של כל גורם בתהליך הריפוי. אך ברור כי ככל שהרפואה מפותחת, תודעת האדם חזקה ובטוחה בעצמה ופועלת בעולם של מחשבות חיוביות ורגשות גבוהים – כך מתקדם האדם לקראת ריפוי. הגורם השלישי, הבלתי ידוע, הינו כל מה שהאדם עדיין לא מיפה במפת חייו. מתוך אמונה בהתפתחות המדע, אומרת החשיבה החיובית, כי ההתפתחות לא הגיעה אל קצה, וישנם גורמים נוספים שאיננו יכולים לדעת את משמעותם במרקם הכללי של חיינו. ממש כמו החיידקים שהתגלו עם המצאת המיקרוסקופ ושינו את כל התפיסה האנושית בנוגע למחוללי מחלה.
הגורם הראשון (הרופאים) והגורם האחרון (הבלתי ידוע), אינם בידנו להשפיע עליהם. הגורם השני – תודעת האדם – הוא המקום בו אנו יכולים ליצור שינוי אמיתי בתהליך המחלה שלנו. זהו אזור האחריות שלנו.
מבלי שניקח אחריות על תודעתנו, על המחשבות, הרגשות והחוויות המזינות אותם, תהליך הריפוי לא יכול להיות שלם. גם אם גופנו הפיזי ידמה כנרפא, המחלה עדיין תקנן בו עד לשינוי של חשיבה והתמודדות עם חוויות חיים.
תרופת הפלסיבו מהווה דוגמא מובהקת לכוח הריפוי הפנימי. כ 30% מהחולים ידווחו של הקלה בכאב אחרי בליעת תרופת דמה. באותה תרופת דמה אפשר להשתמש לשיכוך כאבים, להפסקת הפרשת מיצי עיכול מוגזמים אצל חולי כיב, להורדת לחץ דם או לטיפול בגידולים. המסקנה מיכולותיה המגוונות של אותה גלולת סוכר סתמית היא, שהגוף מסוגל לייצר כל תגובה ביוכימית כלשהי אם רק ניתנת למוח ההדמיה המתאימה החוברת לרצון הגוף לרפא את עצמו. הבעיה בתחום כזה היא שהאמצעים המוכרים של מחקרים הבודקים תוצאות של ריפוי ספונטני, אינם מעלים תוצאות עקביות. המחקרים מבלבלים, אך עם זאת, לומר שהגוף מרפא עצמו תוך שימוש בכימיקלים בלבד, זה כמו לומר שמכונית מעבירה הילוכים תוך שימוש בתיבת ההילוכים בלבד. דרוש נהג. דרוש סוג של תודעה להנעת מנגנון הריפוי הפנימי.
מרכיב התודעה – ערור יכולת הריפוי הפנימית
הקושי הגדול בשימוש במרכיב התודעה בתהליך הריפוי, הוא האמונה.
אנו מתקשים להאמין בכוחנו שלנו לתרום לתהליך, הן משום תחושת הקטנות מול הניסיון וההוראות של הרופאים, והן משום הפחד מהאכזבה.
למעשה, אנו עובדים יחד עם הרופאים, כשכל אחד מביא את מתנתו שלו לתהליך, וכל אחד תומך במתנת האחר.
אך מה שעוצר אותנו יותר מכל, הוא הפחד להתאכזב.
פעמים רבות אנו מעדיפים לתת לרופאים לטפל בנו מבלי להשתתף באופן פעיל בתהליך. אנו יוצרים ריחוק מהגוף החולה, הגוף שאיננו יודעים כיצד לתמוך בו או לקבל אותו או להתמודד עם תחושת הדחיה והבגידה שהתעוררה בנו. וכשהרופאים "אחראיים" איני צריך להתמודד גם עם תחושת האכזבה הנוראה אם הריפוי לא יתרחש כשורה. אני נכנס לתוך עולם של סטטיסטיקות ואחוזים ומתפלל (במקרה הטוב) שאהיה בחלק "הטוב" של הסטטיסטיקה.
מעורבות פעילה בשינוי התודעה שלנו, יוצרת תחושת אחריות ומעצימה אפשרות לאכזבה בבחינת: "נתתי את כל כולי ונכשלתי."
אך למעשה האחריות שלנו אינה על תהליך הריפוי כמו על החובה שלנו להעניק את מלוא המסוגלות התודעתית לתהליך הריפוי.
הרופאים, הגורמים הבלתי ידועים, ומלוא המסוגלות שלנו – יכולים יחדיו לעשות את העבודה האופטימלית לקראת ריפוי נסי. הוצאת מרכיב אחד משילוש זה, יפגע קשות בסיכויי להחלים.
שינוי התודעה מתחיל בדרך ההתייחסות למחלה.
המחלה, אותה אנו רגילים לראות כנטע זר, כשיבוש בשגרה, אותה אנו רוצים "לעבור" ו"לחזור לעצמנו כמה שיותר מהר", צריכה להתחיל להיתפס כחוסר איזון של גוף השואף לאיזון. כל שריטה בברך ממהרת להתרפא, וכך כל חוסר איזון גדול יותר מבקש לחזור לאיזון. במקרים משמעותיים יותר משריטה, תודעת הגוף יכולה לעזור.
במקום להילחם בנטע הזר, ולמעשה להוסיף מלחמה לגופנו שהינו בוודאי חלש וכואב מהמחלה, עלינו לגייס בתוכנו כוחות של אהבה וריפוי. ממש כפי שהיינו מטפלים בחוסר איזון רגשי של כאב עצום לאחר חוויה קשה, בעדינות ובאהבה אין קץ.
עלינו להתחיל לברר בתוכנו מה יעזור לגופנו לחזור לאיזון:
האם זו תזונה מסוימת? יצירת סביבה חברתית תומכת? עידוד הצחוק והשמחה על ידי סרטים, חברים, ספרים וכל מה שמרומם את רוחנו? הכרה מחודשת של הטבע סביבנו? מחשבות תומכות אמונת ריפוי?…
לכל אדם הדרך שלו, לכל אדם האמצעים המתאימים לו, אך המטרה נשארת בעינה: להוסיף את התודעה שלנו לתהליך. לגלות את המעורבות והאחריות שלנו בתהליך הריפוי של גופנו. להיות חלק מאותו שילוש, אותו חלק שבאפשרותו להעצים, לקדם, לזרז ריפוי.
ביחד עם הרופאים, ביחד עם כל הגורמים הבלתי ידועים, אנו לוקחים אחריות על חיינו וגורלנו, ועושים כל שבידנו כדי לנוע מחוסר איזון לאיזון. התנועה אינה קלה, העבודה הפנימית הנדרשת מאתנו בהתחייבות לריפוי הגופני, מתגלה פעמים רבות, כאחד האתגרים המשמעותיים ביותר שלקחנו על עצמנו – אך גם המתגמלים ביותר.
רינה שינתה את כל אורחות חייה. עם שינוי התודעה החל להתעורר בה הצורך לשנות מרכיבים משמעותיים חיצוניים בחייה. היא עברה מהעיר למושב, לבית גדול עם קומת מרתף מאווררת שם חזרה לעסוק בריקוד – אהבת חייה. היא מתארת את חייה עכשיו כחיים טובים, כנפלאים, תוך כדי שהיא צוחקת. עבורה היציאה הנוראה של הגוף מאיזון, היוותה פעמון עוררות כמותו לא שמעה מעולם. "פעם כל כך חששתי מה יגידו ומה צריך ומה לעשות… היום אני מקשיבה לעצמי, לקול הפנימי שלי, למשפחה הקרובה והאהובה שלי, ומשם אני פועלת… היום אני באמת חיה את חיי כמו שתמיד רציתי לחיות…"
רינה איזנה מחדש את גופה, את תודעתה ואפילו מערכות יחסים קרובות, שאיפות שלא התממשו, קריאות נושנות של הרצון והתשוקה שהתעוררו.
לא לכל אחד התהליך של חזרה לאיזון יוצר שינוי עמוק כל כך בחייו.
לא לכל אחד מתאים לצלול לעומק גורמי חייו, משפחתו, מערכות יחסיו עם הסביבה, מקום המגורים, בחירת המקצוע – ולשאול "האם זה מה שאני באמת רוצה ומתאים לי?" ולשנות, ולאזן, ולהטיב.
רינה עשתה עבודה שרק מעטים מסוגלים ורוצים לעשות. נדמה היה שהמחלה איפשרה לה לראשונה לשאול את השאלות שתמיד הדחיקה על חייה.
רינה היא לא דוגמא. רינה היא אישה. אחת.
כל אדם יכול לעורר את תהליך הריפוי הנסי בתוכו, בדרכו שלו, באופן המתאים לו.
השאלה אינה מה הדרך בה אתה בוחר לעשות זאת, השאלה היא האם אתה מוכן להפוך למשתתף פעיל בריפוי עצמך. וכשהתשובה מהדהדת ב"כן" חזק ועוצמתי – הדרך הייחודית לאדם הייחודי שאתה, נפרשת לרגליך.
מעוניינים לשמוע עוד על הנושא? כנסו לראיון ב"אודטה" על הדרך להפוך לנס רפואי עם החשיבה החיובית
באהבה ובאיחולי בריאות שלמה
שירלי
