האם גם אתה עושה את הטעות הזו בנוגע למחויבויות שלקחת על עצמך?

להסיע, להביא, להחזיר, לסדר, לארגן, לקחת, להכין… די!!! כל כך הרבה מטלות מחכות לסימן הוי הקטן הזה, וגורמות לנו לתחושה שאיננו חופשיים לחיות את החיים כפי שהיינו רוצים לחיות אותם. לפעמים אפילו איננו מסוגלים לנשום ביומיום בין ריצה למטלה לסידור, ושומרים את הנשימות לסופשבוע או לחופשה…

ועם זאת,

חשיבה חיובית טוענת כי אם נתבונן במבט כן על חיינו, נגלה כי אנו חופשיים הרבה יותר ממה שחשבנו.

אם נתבונן במבט כן על חיינו, נגלה כי כל מה שאנו רגילים לקרוא לו "מחויבות" אינו אלא בחירה.

"בחירה, את אומרת?" אני כבר שומעת את הקול הנרגז "איזו בחירה יש לי כשמטילים עליי להכין/לארח/להסיע/להחזיר… איזו בחירה? אני לא בחרתי בזה!"

האמת שכן.

מעצבנת החשיבה החיובית הזו, לא?

קל לנו יותר לראות את הבחירות של אחרים ("לא היית חייב ללכת לאמא שלך ישר אחרי העבודה, אתה רצית ואתה בחרת וידעת כמה זה מעצבן אותי שאתה…"), קשה לנו יותר לראות את הבחירות שלנו.

אבל אם ננשום עמוק, ונתבונן בכל מה שאנו קוראים לו מחויבות, אולי נראה כי:

הטילו עלייך להסיע את סבא יעקב מקרית שמונה לזכרון כדי שיוכל להשתתף במפגש המשפחתי.

את מחבבת את סבא יעקב, עם זאת היית שמחה אם אחותך פעם היית מתנדבת לעשות זאת, ובכל מקרה אין מה לעשות כי אמא שלך ביקשה והבקשות שלה הן יותר ציווי מאשר כל דבר אחר.

האם מישהו באמת יכול לצוות עלינו?

למעשה אנו עומדים כל העת במפגש בין שתי בחירות, כשלכל אחת מהן מחיר משלה:

להסיע את סבא יעקב

המחיר:

תהיי חייבת לצאת מוקדם – לא יהיה לך זמן לסדר את הבית

לא תוכלי לשתות יותר מדי במפגש – תהיי פיכחת לכל אורכו

בסוף, עייפה ומותשת תצאי שוב לדרך – במקום לפתוח כפתור ולהירדם על הספה

התועלת:

מעריכים אותי, אני מעריכה את עצמי

סבא יעקב חמוד ואת נהנית לדבר אתו

לא תשתי יותר מדי בארוחה ובבוקר תרגישי יותר טוב

לא תירדמי על הספה אצל ההורים – תחסכי לעצמך כאבי צוואר ושינה טרופה

לא להסיע את סבא יעקב

המחיר:

יכעסו עליי

סבא יעקב ייעלב

אפספס זמן איכות עם אדם מקסים

אשתה יותר מדי בארוחה ואירדם על הספה

התועלת:

אוכל להגיע לארוחה ברגע האחרון

אוכל להתחמק בסוף הארוחה בתירוץ ההימנעות מהפקקים

אחותי אולי תתחיל גם לעזור בהסעות המשפחתיות

בכל רגע אנחנו בוחרים בין מחיר לתועלת.

האם אנחנו באמת חייבים להזמין חברים שאיננו מחבבים למפגש/לנסיעה/לטיול?

האם אנחנו באמת חייבים לבלות את השבת בחיק המשפחה המורחבת כשאנו מעדיפים לבלות רק המצומצמת יחד?

האם אנחנו באמת חייבים להביא, להחזיר להכין – רק כי ביקשו מאתנו? האם זו חובה או בחירה שלנו?

כשאנו משתמשים במילה "מחויבויות" על כל ההטיות ("חייב) וההרחבות ("צריך") שלה, אנו מעוררים בתוכנו תודעת קורבן. תודעה של אדם נטול אפשרויות בחירה, הנתון לדרסנות תביעותיו של הזולת.

תודעה כזו, מרוקנת מתוכנו את הכוח, העוצמה והיצירתיות ליצור את חיינו כפי שהיינו רוצים.

למעשה, זוהי תודעה מזויפת, שכן בכל רגע ובכל שלב, יש לנו את האפשרות לבחור אחרת.

הקושי שלנו בבחירה האחרת טמון הן במחיר שלה, והן במודעות לקיומה.

אם מעולם לא ראינו את עצמנו כאנשים הבוחרים בין אפשרויות בכל רגע ורגע, אלא יותר כאנשים הנתונים למשא של מחויבויות ו"צריכים" משפחתיים ואחרים, עלינו להעלות מודעות שונה. כזו המחזירה את מושכות חיינו לידנו שלנו.

אין ספק שזוהי משימה מאתגרת הדורשת מוכנות לא רק לנשיאה בתוצאות, אלא גם לשנות את הראייה הפנימית שלנו את עצמנו מקורבנות לאנשים חזקים ועוצמתיים הבוחרים ואחראיים על דרכם.

מגען של המושכות שהיו מונחות זמן רב כל כך בידיהם של בני משפחתנו, הבוסים שלנו, החברה, זר לנו וגם מרתיע. כשאנחנו בוחרים – אנחנו אחראים. כשאחרים בוחרים עבורנו – אנו יכולים לקטר, להתלונן, לפעול בעל כורחנו ובכלל לתרגל מבט של קדושה מעונה החביב על רבים כל כך. כולל אני בתקופות שונות בחיי.

בזיכרוני עולה התקופה  לאחר לידת בני השלישי. משפטים כמו: "עזוב, אסתדר לבד" ו"בודאי שאת יכולה לשלוח את הילדים שלך אליי אחה"צ, יותר ילדים יותר קל" או "גלגלתי סושי לארוחת ערב, פשוט כי הייתה לי דקה בה יהל לא צרח" היו לחם חוקי. הייתי נחושה להוכיח לעצמי ולעולם שאני מצליחה לבד ויודעת לבד ולקחתי על עצמי עוד ועוד מחויבויות. וכל הזמן הזה תודעת הקורבן שבי הלכה וטפחה עד שלא נותר לה מקום והחלתי להקיאה החוצה בתסכול ומרירות.

עד שלא. עד שבעלי אמר לי את המשפט: "טוב, אם את בוחרת לעשות הכל לבד ולהתאמץ כל כך, אז תשלמי על זה את המחיר."  המילה "בוחרת" הדהדה שוב ושוב במשפט שנאמר, ואני הבנתי שאני לא חייבת, שאני לא חייבת להיות קורבן של אף אחד, אפילו לא של התודעה הכוזבת שלי. שאני בוחרת להכביד על עצמי, וכמו שאני בוחרת להכביד על עצמי כך אני יכולה גם לבחור להקל.

ובחרתי. התפטרתי מועד הכיתה/הגן/המושב, חיממתי שניצלים קפואים לתקופה (6 שנים אחרי והתקופה מסרבת להסתיים) ובעיקר, החזרתי את המושכות לידיים שלי בידיעה שאני בוחרת, ואין שום סיבה בעולם שאבחר לחיות במתח פנימי גדול כל כך.

אני זוכרת שיותר מכל הקושי היה להשתחרר מתודעת הקדושה המעונה. מבטי ההערצה מהאימהות האחרות ("את בטוחה שזה לא קשה לך להכין פשטידה וסלט ועוגה לחגיגה בגן?"), והאנחות שהייתי משחררת לעת ערב, היו צריכים להתחלף בהבנה שאני בוחרת, ואני אחראית ואני הופכת את המצב לקל או לקשה מתוקף טבלאות התועלת/מחיר שלי הפרטיות.

אבל אין זה רק הצורך להשתחרר מתודעת הקורבן והקדושה המעונה המגולמת בים המחויבויות, זהו גם המחיר.

קל לנו לשלם מחיר שאיננו צריכים להכריז עליו.

המחיר המגולם בלהמשיך להיות סופראימא הינו פועל יוצא של היומיום ומשולם בלי מחשבה ממש כמו גיהוץ כרטיס אשראי. איננו רואים באופן מידיי את המחיר שאנו משלמים, אך לאחר תקופה, סוף חודש, סוף השבוע, אנחנו מתחילות להרגיש את המחיר, בתחושה של מותשות, עייפות ועצבנות.

למרות זאת קל יותר לשלם באשראי מאשר במזומן. המחיר בלומר: "אני עוזבת את הועד" או "לא אגיע לארוחת יום שישי, גלעד יבוא עם הילדים ואני הולכת לנוח לבד", דומה יותר למזומן שאנחנו מוציאות מהארנק תוך כדי הבנה שהוא הולך ומתרוקן. זהו מחיר העומד מול העיניים, מתריס, מבוקר ומאותגר: "אבל את היחידה שיכולה להיות בועד ועושה משהו!" , "אבל הכנתי אוכל טעים, אני לא אוהבת שאת לא באה…", ואנחנו צריכות לשלם מחיר של כעס, ביקורת, חוסר הבנה, נישול מעמדת הנחמדות/מוצלחות המוערכת כל כך, ולא תמיד אנחנו רוצות.

יותר קל להתעלם מכאבי הגב והעייפות ולמשוך עוד מחויבות מהבנק, מאשר לשלם את המחיר המיידי של המבט הלא מרוצה מהזולת.

חשיבה חיובית אינה אומרת במה לבחור. היא רק אומרת שהבחירה תמיד קיימת.

אתה יכול לבחור להסיע, להתנדב, לעשות הכל לבד – אם תעשה זאת מתוך בחירה והבנה, שהמחיר שאתה משלם על אי העשייה גדול בעינייך יותר מאשר מחיר העשייה.

הדרך הקלה להתחיל לתרגל זאת, תהיה בהחלפת המילה "צריך" ב"בוחר". פשוט כך. בכל פעם שעולה לך המשפט: "אני צריך – להישאר עוד כמה שעות בעבודה, להכין עוגה, להסיע את סבתא, להזמין את החבר שלי מהאוניברסיטה, לנקות את הבית, לצאת למסיבה…" שנה אותו ל"אני בוחר".

ברגע הראשון השינוי הקל הזה בטרמינולוגיה הפנימית, יוצר התנגדות. אבל תגלה שככל שאנו מתרגלים את שינוי המילה מצריך – לבוחר, כך הבחירות שלנו הופכות למדויקות יותר. שכן, כשאנו בוחרים, אנו מתחילים לחשוב ולשאול את עצמנו אודות הבחירה שלנו, והאם אנו באמת מרגישים שבה אנו רוצים לבחור. לעתים אנו מעדיפים לבחור כי המחיר של הכעס עלינו גבוה יותר מארוח הבני דודים בשבת… וזה בסדר גמור!  ועם זאת, מה שקורה הוא, שעם הזמן, ככל שנודה יותר כי אנו בוחרים ולא חייבים, אי הנעימות, הפחד מהכעס, הרצון לרצות את האחרים – כל אלה ישתנו ויתחלפו ומה שימלא אותנו יותר ויותר זו הנעימות להיות האדם שאנחנו מבלי להרגיש צורך להתנצל עליו.

גם אם בחרת היום ב"כן", תודעת הבחירה מחזירה לך את המושכות לידיים ומאפשרת לך למלא את המשימה משוחרר ממרירות, מתסכול ומתחושת קורבנות, ופותחת בפניך פתח להתקרב ל"לא" כשהדבר מדויק לך.

אז אפשר להסיע את סבא יעקב, להזמין את החברים המציקים, לבלות עם המורחבת, לסדר/לארגן/להכין, רק לזכור ש"אני בחרתי", ואולי מחר אבחר אחרת…