זה כמה שבועות שאני עוברת תהליך של ניקוי הגוף. מכירים את זה? שהולכים למומחה (אני הגדלתי ראש והלכתי לשניים!) ומקבלים תפריט ירקות ופירות מותאם אישית, מעט דגנים וצאי לדרך. יצאתי. שותה את שייק החסה על הבוקר, מנשנשת מלפפונים, מתנזרת מסוכר/גלוטן/קפה/משקאות תוססים או ממותקים וכמובן ללא בשר/חלב/ביצים… הבנתם כבר… חבריי מסתכלים עליי ברחמים ומנידים ראשם כאילו אומרים "טוב, זאת שירלי", אבל מה שהם לא יודעים ואני הולכת לגלות לכם, הוא שזה בכלל לא קשור לחסה או למלפפון במקום קרואסון, דיוק במזון, כך אני מבינה עם כל ביס של גזר, הוא דרך מופלאה ללמוד לסמוך על עצמך ולהעלות את הביטחון העצמי.
לאורך כל השנים אנו רגילים להתייחס לאוכל כמקור של נחמה, חוויה חברתית, חוויה משפחתית… אוכל משמש עבורנו כאמצעי לחזק, לעודד, לנחם, לשחד, לעורר, להרדים… – כמעט הכל חוץ מלהזין: בקומדיות הרומנטיות הגלידה מנחמת לאחר הפרידה, עם הקינוח אנחנו משחדים את הקטנים לאכול את כל הארוחה, עם השוקולד סבתא מביאה שמחה והתרגשות הביתה, עם הארוחה המושקעת אנחנו מחזרים אחר בן הזוג… כל כך הרבה דוגמאות מחיינו לשימושים רגשיים באוכל שאינם הזנה של הגוף. וכשבכך מדובר, אנו מאבדים את הקול הפנימי שאומר מה טוב לנו ומה לא, מה מתאים לנו ומה לא, מה אנחנו באמת רוצים ומה לא. הקול הזה לא שייך רק למזון. הוא שייך לכל עולם הרצונות והצרכים שלנו. עולם שלם שאנו רגילים לכסות עליו, לוותר עליו, לשכוח ממנו, להדחיק אותו ובדרך מאבדים את היכולת לסמוך עליו, לסמוך על עצמנו. הביטחון שלנו בעצמנו יורד בהדרגה ואובד עד לדרגה שאיננו יודעים לענות על השאלה מה אנחנו רוצים ומה אנחנו צריכים, ומוצאים את עצמנו מנווטים ללא אמירה פנימית ברורה שתראה לנו את הדרך.
לפני שבוע היא הגיעה אליי לראשונה. "אני לא יודעת איך מגדלים ילדים" היא אמרה "זה קצת בעייתי" חייכה חיוך עצוב "כי יש לי שלושה"… כשהתחילה לדבר הציגה "חיים רגילים" לא קרה לה שום דבר מיוחד, עברה את "הטראומות הרגילות" להרגיש לבד בבגרותה, לא לקבל מספיק תשומת לב מהוריה העובדים, לצאת עם כל מיני גברים שלא מתאימים, למצוא את זה המתאים ועכשיו לא להיות בטוחה בזה בכלל… "את מבינה" היא אמרה לי מסתכלת ישר בעיניים "אני פשוט לא סומכת על עצמי. אני לא סומכת על עצמי שאני עושה עבודה טובה בשום דבר, אבל לפחות בעבודה שלי אם אני מפשלת אני מיד רואה את זה. עם הילדים מי יודע אלו טראומות אני מכניסה בהם?" היא נשענה לאחור ונאנחה "זה לא רק הילדים. כל דבר שהוא לא מדיד כמו אפילו מערכת היחסים שלי עם בעלי. הוא בסדר אבל באמת שבבר הרבה זמן אין לי כוח אליו, אז מה? מה אני רוצה לעזאזל? הרי לא אעזוב אותו…" הייתה הפסקה ארוכה בה התבוננתי בה, והיא הוסיפה כמעט בייאוש: "איך יודעים מה נכון???"
ובאמת שזה קשה לדעת. כל כך הרבה גופים פרסומיים אומרים לנו מה נכון ללבוש ואיך נכון להיראות ומה נכון לאכול ואיך נכון להרגיש. פרסומות, סדרות טלוויזיה, טורים בעיתון… ובבית גם: ההורים, החברים, המשפחה והאנשים ברחוב ש"חבל שהילד הולך יחף הוא יצטנן את יודעת…" ואיך אנחנו יכולים למצוא את הקול שלנו, הייחודי שלנו, ואיך אנחנו יכולים לבטוח בו, לבטוח בעצמנו שנדע לבחור נכון בצמתים הגדולים של חיינו.
וכאן מגיע שייק החסה.
תודו שלא שיערתם שכאן יגיע שייק חסה, אבל הוא הגיע. הוא יהיה חבל ההצלה שלנו בדרך לשחזר את הקול הפנימי האינטואיטיבי. אותו קול החף מכל ה"אחרים" שאומרים לנו על עצמנו מה נכון לנו, ונושא את ה"נכון" הפרטי שלנו זה שינווט אותנו בצמתי החיים.
שייק החסה.
וזה לא דווקא שייק חסה כמובן. זה שייק חסה כמטאפורה למשהו גדול יותר, שמתחיל או שיכול להתחיל באותו ניקוי גוף משובב נפש שאני עוברת, או באופן כללי פשוט בלהיות מדויק יותר במזון ובתחושת רעב ושובע.
כי כשאתה מנקה את הגוף אתה מנקה גם את הררי ה"מה יאמרו", "מה עדיף", "מה אחרים עושים", "מה מקובל לעשות" ומתחיל להזדקק ל"מה אני זקוק ומה אני רוצה" הפרטיים שלך.
וכן מדובר על זה שמפסיקים להשתמש באוכל כהזנה רגשית ועל ידי כך מאפשרים לכל הרגשות שהודחקו תחת הררי השוקו עם קצפת, לעלות ולצאת ולדרוש התמודדות איתם. כן, אבל לגמרי לא רק.
מדובר על לבדוק עם הגוף שלך מה הוא באמת רוצה. כי כשמדובר בנפש שלך ברור לך שהיא רוצה להיות שמחה ומאושרת, להיות שלווה ומסופקת, אבל כשמדובר בגוף אנו נוטים להזין אותו במה שגורם לו להיות עצוב, מדוכא, חסר איזון ומדוכדך, מה שחושף אותו למחוללי מחלות מסוגים שונים – וכל זה תחת אצטלה של "אבל זה מה שבא לי עכשיו".
לבדוק מה הגוף באמת רוצה מהמקום של לרצות להיות מסופק ובריא ממש כמו הנפש שלך. לא מה הוא התרגל, לא במה הוא מתנחם, לא מה עושה לו טוב לרגע, לא מה עונה על הצרכים הרגשיים של חיבוק או להרגיש ביחד דרך פיצה משפחתית, אלא מה הוא באמת רוצה וזקוק.
מה בונה אותו? מה מחזק אותו? מה משמש כאבן בניין יציבה לחיים בריאים ומסופקים? מה הגוף הפרטי שלי צריך כדי להיות מאושר – כי לעבוד על נפש מאושרת ולהשאיר את הגוף במצב צבירה של ילד הצורח "ממתק" בקניון (ומקבל), לא מאפשר לעבודה להיעשות במלואה, ולקול הפנימי החזק היכול לנווט את חיי בבטחון – להישמע.
כשאנו מנקים את הגוף, אנו מאפשרים לו להשמיע, אולי לראשונה, את הקול שלו. כאילו יוצרים אתחול מחדש בגופנו הפיזי וקול הרעב והשובע, קול הצורך הנקי ביותר של הגוף עולה ומתחדד. הקול הזה שאנו מחדדים אינו רק קול פיזי, הוא למעשה קולנו הפנימי במבע הפיזי שלו. הוא אותו קול פנימי שיודע במה לבחור, לאן ללכת… איזו עבודה טובה ונכונה לי יותר? האם כדאי עכשיו להתחתן? איתו? נסיעה לחו"ל או להישאר בארץ? האם אני עושה נכון כשאני משאירה את הילד בגן הזה? מה מתאים לי ללמוד באוניברסיטה? מהשאלות הגדולות ועד לקטנות והיומיומיות ביותר, עולה הקול הפנימי ומאפשר לנו לחוש כי יש בתוכנו על מי לסמוך, במי לבטוח. אנו יכולים להתחיל לבטוח בעצמנו כי "עצמנו" מדבר את הצרכים והרצונות הנקיים, הברורים, האישיים והייחודיים שלנו בדרך הנקיה ביותר והברורה ביותר. ולא, שייק חסה אחד בבוקר לא יעשה את כל זה, ואולי אפילו לא צריך את שייק החסה לעשות כל זה, אבל מודעות למזון והתייחסות אליו כהזנה גופנית ומתן כבוד לגוף ולצרכיו להתחזק ולהיות בריא באמצעות המזון שאנו מכניסים אליו, תחזק ותעצים את החשיבה החיובית שלנו, את הקול האינטואיטיבי הפנימי שלנו, ותאפשר לנו באמת להיות מסוגלים לסמוך על עצמנו הרבה יותר.
