אני שונאת לעלות על המתקנים בלונה פארק. מאז שהייתי ילדה קטנה. חוץ מהמכוניות המתנגשות (שהיום אפילו את זה איני עושה בגלל הזעזועים לגב ולברכיים… פאתט אמרתי?) לא הייתי עולה על כלום. והיינו כל המשפחה בלונה פארק הזה בתל אביב, ומזל שהיה לי את נורי הקטן שלא שיעמם לי עת ראיתי אותם עולים ויורדים ומסתובבים ומעלים לי בחילה וסחרחורת אפילו שהייתי על קרקע יציבה.
וכל הזמן הן רצות וחוזרות משולהבות, שלושתן והאיש כמובן: "פשוט תתמקדי בנקודה אחת אז לא תרגישי כזו סחרחורת". ברור שלא עליתי ולא ניסיתי ולא שברתי מסורת של שנים של הימנעות ממתקנים כולל הסחרחרה הקטנה בגן המשחקים השכונתי, אבל כן הרהרתי (שזה דבר שאני אוהבת לעשות ואפילו די טובה בו!) הרהרתי שהחיים דומים ללונה פארק, וגם בחיים צריך תמיד לדעת:
להתמקד בנקודה אחת.
גם אנחנו עולים ויורדים ונעים לצדדים וחוטפים בחילה וסחרחורות מחוויות מסוימות, ויש ימים שמנדנדים אותנו למעלה, ויש ימים שלמטה, וכאילו אנחנו באמת נמצאים על מן מתקן ענק עם אורות מהבהבים ומנגנינה מחרישת אזניים.
ונכון שהחשיבה החיובית מלמדת אותנו לרדת מהמתקן ולנוע בקצב שלנו ובדרך שלנו בלי התנודות היומיומיות האלו של
"היה לי יום נחמד והתייחסו אליי יפה בעבודה אז יש לי מצב רוח טוב" או
"הרגשתי טוב עד שעליתי על הכביש ואז צנח לי המצב רוח עם איך שנוהגים פה בארץ" או
"באמת שהרגשתי בטוחה בעצמי עד שהגעתי לחברים וכולן היו רזות כל כך ויפות כל כך ומעוצבות כל כך עד שהרגשתי לגמרי מסמורטטת ורק רציתי לחזור הביתה…"
אבל ללמוד לחשוב חיובי לוקח זמן , ולהטמיע את החשיבה החיובית בסיסטם שלנו זו עבודה יומיומית, אז עד שהכל יוטמע וישתנה ונהיה יציבים וברורים וטובים לעצמנו, צריך טיפ קטן איך לא להרגיש סחרחורת ובחילה אם אנחנו ממילא שם על המתקן:
להתמקד בנקודה אחת.
שזה יכול להיות:
ליצור בבית פינה. נקודה פיזית ממש. שבה אנחנו יודעים שהיא בשביל הרוגע שלנו. כורסא מטעינת כוחות ששוקעים לתוכה ומשקיעים את כל מה שעבר עלינו ביום, האמבטיה שלנו שאפשר לצלול לתוכה ולנוח כמה דקות, שטיח עם פוף קטן ועציץ בחדר שינה שהולכים ויושבים בו ונושמים כמה נשימות ונרגעים.
יוצרים פינה או מכתירים פינה קיימת – זו הנקודה של השלווה שלי. ושם:
נושמים כמה נשימות ואפילו נאנחים עמוק ומשחררים הרבה אוויר עד שמרגישים ששחררנו מספיק ואז שואפים כמה שאיפות טובות שמכריזים עליהן כשאיפות של התמלאות.
או פשוט עוצמים את העיניים ונחים. נותנים ליום שהיה לרוץ לנו בראש ולצאת החוצה לרוץ בחוץ, כשכל פעם שואפים פנימה קצת יותר כוח ואור.
או יושבים שם ואומרים תודה על מה שהיה טוב ביום הזה שעבר ואולי טוב שעבר…
ולמה כל כך חשוב שלכל בית תהיה פינה אחת כזו?
כי כמו שהחשיבה החיובית חורטת חריצים של מוח חיובי באמצעות החזרתיות היומיומית, כך גם חריצי התכווננותינו לשלוותינו, והאנרגיה שאנו מביאים אתנו ושנוצרת באותה פינה כל פעם מחדש, מאפשרת לנו להרגיש אותה כל פעם אפילו אם רק הרגע התיישבנו.
ומה קורה אם אנחנו לא בבית ולא ליד הפינה המלכותית הזו שהכתרנו?
אה… צריך להוסיף עוד משהו קטן לרגע הזה שבו עוצמים את העיניים או אומרים תודה או נושמים עמוקות – להצמיד את האגודל לאצבע המורה (תשאלו את הילדים מה זו האצבע המורה אם שכחתם.ן…) ולומר בלב: "בכל פעם שאעשה תנועה זו אחזור לפינה המלכותית הזו שלי בדמיוני וארגע לגמרי." וזהו.
מספיק פעם אחת לומר את זה ולעשות את התנועה – והמוח קולט.
ככל שתשתמשו יותר בתנועה ובפינה – כך המוח יקלוט יותר טוב את ההתניה הזו ומיד ירגע אפילו רק מהמחשבה על הפינה הזו.
לפחות 21 יום רצוף.
ואח"כ – כל אימת שמרגישים.ות צורך.
רוצים ורוצות עוד חשיבה חיובית?
סדנאות קידוד מחדש הבאות, 3 שעות של חריטת וייצוב החשיבה החיובית במוחנו כדי שנוכל לצאת אל הלונהפארק של החיים יציבים לגמרי. בררו מתי הסדנאות הבאות והיכן בלחיצה על הקישור.
נתראה בקרוב!
שירלי
