רבים מאמינים שהתקדמות בגיל מביאה אתה בהכרח גם מחלות, בדידות, ירידה דרסטית בזיכרון, נטל על המשפחה והחברה, היעדר הנאה ועוד ועוד. כל זה אינו בהכרח חלק מההתקדמות בגיל, אלא תוצאה של התנהלות לא נכונה וחשיבה לא נכונה.
הגיל השלישי יכול להיות הזמן היפה ביותר בחיים: כבר אין משכנתא, אין צורך לטפל בילדים, יש לאדם הרבה זמן פנוי והוא יכול לשאול את עצמו מה הדבר המתאים לו ביותר לעשות כרגע, ללמוד, לחוות – ולעשות זאת. הגיל השלישי הוא גיל ההנאות בלי סוף, גיל הנסיעות, גיל בניית הקשרים החדשים, גיל בניית הקשר הטוב והמפרה עם עצמנו, גיל הקשר הנפלא עם הנכדים, גיל הלימודים וההתפתחות, גיל שחרור הצורך להתאים עצמנו לדרישות החברה…
המשורר והפילוסוף אמרסון אמר: "איננו מונים שנותיו של אדם אלא רק כאשר אין בו דברים מעניינים יותר למנותם" אופי, איכויות, אמונות פנימיות – כל אלה אינם כפופים לבליה.
ד"ר דיפאק צ'ופרה, בספרו "גוף ונפש לנצח" (הוצאת מודן), מונה שלושה גילאים לאדם:
הגיל הכרונולוגי – בן כמה אתה לפי לוח השנה
סבא שמואל (95) נותן לנינתו אוריה (9) לעצב לו את השפם…
הגיל הביולוגי – בן כמה גופך במונחים של תהליכים תאיים וסימני חיים
הגיל הפסיכולוגי – בן כמה אתה על פי הרגשתך.
נוהגים לחשוב שהגיל הכרונולוגי הוא המעיד אם זקן אתה ואם צעיר, אך למעשה, גם אם הוא היחיד הקבוע מבין השלושה, הוא הכי פחות אמין: בן כמה אתה לפי לוח השנה אינו מעיד על בריאותך, כושרך או יכולותיך. אין דומה בן 70 אחד לרעהו.
הגיל הביולוגי נתפס גם הוא כמדד רפואי, מדעי רציני, אך גם הוא מוגבל כמכשיר להזדקנות. ברור שהמשמעות שיש לגיל היא בהיבט הפיזי של ההאטה בתפקודי הגוף. אבל, אם נביא את הדוגמא המפורסמת של כיכר טיימס בניו יורק: בכיכר דולקות אלפי נורות ברבבות רבות של ואט. גם אם תכבה מחצית מכל הנורות, גם אז עדיין תהיה הכיכר מוארת. בדומה לכך מספר תאי העצב במוח רבים כ"כ,
שגם אם נחיה למעלה מ 200 שנה, והתאים ימשיכו להתנוון ולא יתחדשו, גם אז מוחנו יתפקד היטב
רוב האיברים החיוניים מסוגלים לתפקד היטב ב 30% מיכולת השיא שלהם. אמנם, החל מגיל 30, בקצב איטי של אחוז אחד לשנה, מתרופף הגוף האנושי הממוצע: מופיעים קמטים, העור מאבד את רעננותו, השרירים מידלדלים, הראייה והשמיעה נחלשות, העצמות מידלדלות ונעשות שבירות, הכולסטרול עולה… במשך הזמן צוברים "שינויי הגיל" האלה השפעה אדירה… אך לנו יש את האפשרות להיות מודעים לשינויים שחלים בגוף ולהתחיל להשתמש בטכניקות של נשימה, התעמלות, הרפיה, אמירות מודעות ומחזקות, התמקדות בהווה, בכדי לווסת את התפקודים האוטומטים כך שימצו את מרב הפוטנציאל שלהם. יתרה מזאת, בניגוד למכונות שמתבלות בגלל שימוש יתר, הגוף האנושי מסוגל להשביח ככל שמשתמשים בו יותר. העצמות, השרירים, וגם מוחנו מתחזקים עם השימוש ומתנוונים עם היעדר תנועה, התעמלות ואתגרי חשיבה חדשים. ולכן, אם אחרי גיל 30 גופנו מאבד אחוז אחד מתפקודו לשנה, יידרשו לו 70 שנה לפני שההזדקנות תתחיל לאיים על איבר מסוים בהרס.
קיים אצלנו מן תכנות פנימי הנענה להתניה כללית שבגיל מסוים ה"מכונה" חייבת להתקלקל. טבעי שאנחנו נחלשים, מדרדרים ומתים תוצאות ההתניה הזו הן שיכולת הבחירה שלנו בחיים מסוג אחר נעשית מוגבלת. ועם זאת, מתוך מחקרים והתחקות אחרי סוגי חברות שונות, ההזדקנות מתחילה להיתפס לא כמשהו שקורה לאדם, אלא כמשהו שלמדנו, שההתניה החברתית לימדה את גופנו לעשות. בבחינת אמונה היוצרת ביולוגיה.
שכן חלק חשוב בטבע האדם אלו הן המחשבות, הרגשות, התפיסות והתובנות שלנו. למכונות אין את כל אלה. וגם לחיות אין. רק לבני האדם. המוח משפיע על כל תא בגוף. ותפיסה של הזדקנות כרע הכרחי, משפיעה על החוויה שהאדם עובר. אם כן, הגורם הקובע באמת את תהליך ההזדקנות הוא הגיל הפסיכולוגי, שהוא האישי ביותר וגם בעל התקווה הרבה ביותר והאפשרות הגדולה ביותר לשינוי.
רוב הגורמים ה"מצעירים" אינם נסיבות חיים אלא גישה ודרך להתמודדות עם החיים.
יציאה לפנסיה יכולה להזקין במהירות אדם שכל מהותו והגדרתו את עצמו נשענת על עבודתו, ויכולה גם לפתוח פתח לחיים צעירים ותוססים של הגשמה עצמית, לימודים והנאה.
אנשים לא גדלים ומזדקנים. ברגע שהם מפסיקים לגדול הם נעשים זקנים – ידע חדש, מיומנויות חדשות, דרכים חדשות להסתכלות על העולם – בעזרת כל אלה ממשיכים הגוף והמוח לגדול. וכל עוד נמשכת הגדילה, באה לידי ביטוי גם הנטייה הטבעית להתחדש מדי רגע. להיות צעיר פירושו לסגל אופן מחשבה צעיר, דבר זה אינו מאפיין דווקא אנשים צעירים.
אופן מחשבה צעיר פירושו:
להתחדש עם החיים,
להגיב אליהם מחדש עם התנועה הבלתי פוסקת של השינויים שחלים בהם.
פחות להניח הנחות בנוגע לחיים, הרבה פחות לשפוט אותם, ויותר לחוות אותם עם התרחשותם.
לא לנחש מה הולכים להגיד ומה הולך להיות, אלא לאפשר לעצמנו להיות מופתע ולהתרגש מהקורה סביבנו.
לדעת כי אין שגרה חוץ משגרת המחשבה שלנו. העולם כל הזמן משתנה, ואנו יכולים לרדת מהרכבת ולחכות שהנר יכבה או להצטרף לנסיעה וליהנות ממנה.
הקושי בהזדקנות הוא שאיננו דורשים מעצמנו כמו בעבר.
איננו מעמידים בפני עצמנו אתגרים חדשים של יום יום, אנו מניחים לעצמנו להתנוון באמירות של "ככה זה, מזדקנים" או "אין מה לעשות" או "תודה לאל על הכאבים זה אומר שאני עדיין חי…" התפיסה שלנו את עצמנו מאיטה את הקצב של חיינו ויכולותינו.
להישאר צעיר אינו מחייב אותך לשינויים דרמטיים בחיים, חוץ מאשר שינוי בגישתך אליהם…
* פקח את עיניך לראות את היופי באנשים סביבך, במצבך, בחייך.
* הצב בפני עצמך אתגרים של יום יום והגשם אותם, למד חומר חדש, צא לטיול, עצור לדבר עם שכן שלא התעניינת בו כבר 40 שנה…
* שנה הרגלים, לך בדרכים חדשות לעבודה או לחבריך או לחוג שאתה משתתף בו, עצור לפני שאתה מגיב וחשוב אם אתה יכול להגיב אחרת לאירועים יום יומיים, הפתע את חבריך בתגובות האחרות שלך,
* הכר את עצמך, את יכולותיך, את עוצמותיך מחדש כל יום. ושמח בהם.
* נהג באופן מאוזן בעצמך – מתינות, סדירות, מנוחה ופעילות בחייך,
* התמקד בהווה – כאשר תשומת לבנו ממוקדת בעבר או בעתיד, אנו ממקמים עצמנו בשדה של זמן השוואתי ויוצרים זקנה. כאשר חיינו מתמקדים בהווה, ברגע הנוכחי, אנו חווים התנסות של גוף חסר גיל ונפש נצחית.
ובמיוחד האמן, ואפשר לעצמך להישאר צעיר.
כל מה שכתבת במאמר שלך כל כך נכון, שירלי. העניין הוא, שכדי לחשוב כך, צריך אדם לסגל לעצמו חשיבה חיובית הרבה לפני שהוא מזדקן ממש. לי יש אמא בת 91 אשר ברגע שראתה שהחיים לא מה שהיו ושיש לה כאבים, החליטה לא לצאת יותר מהבית. לשווא אני מאירה את עיניה בכל הטוב שנפל בחלקה: צלילות חשיבתית, בלי מחלות קשות ומשפחה תומכת – היא פשוט לא מסוגלת לשנות את חשיבתה. על כן, יש לסגל חשיבה חיובית כמה שיותר מוקדם בחיים כדי שזו תחזק אותנו בימי זקנתנו.
אני מאוד מסכימה אתך יהודית, שעדיף לסגל חשיבה חיובית בגילאים כמה שיותר צעירים (ולראיה הספרים שאני כותבת לילדים יחד עם אמי), עם זאת, לעיתים דווקא בזקנתנו מגיעה עדנתנו ופתאום חודרת בנו הבנה עמוקה יותר בנוגע לסדר עדיפויות, מה חשוב, ומה (הרוב) לא, ויכולים להתרווח בתוך חיינו ולהוקיר עליהם. אני מצטערת שזו לא החוויה שאת חווה. זכרי שאין את יכולה ליצור אצל אדם אחר הרגשה טובה. כל מה שאת יכולה לעשות, הוא להגיש לה הזדמנויות להכרת תודה, לשמחה, להנאה. לצערינו, איננו יכולים לאלץ את האדם מולנו לנצל את ההזדמנויות הללו. דעי לך, שבין אם היא מכירה ביופי שאת מראה לה ובנתיב האחר, ובין אם לא, את עושה עבודת קודש. אני בטוחה שאת יודעת זאת. רק הוסיפי נדבך קטן/עצום לעבודה, והוא השחרור מהצורך בתוצאה. המשיכי להגיש לה את היופי שאת מגישה, המשיכי להראות לה את היופי בחייה, אבל אל תאלצי אותה לקחת ואל תעצבי אל ליבך כשהיא לא. התהליך הפנימי שעומד בפנייך הוא לשחרר אותה למסעה ולדרכה. אינך יכולה ללכת בדרך שלה, את יכולה רק להציע לה דרך אחרת, מטיבה יותר. אני יודעת שזה קשה. כשאדם אהוב סובל אנחנו סובלים יחד אתו ומנסים בכל דרך להוציאו מהמקום אליו נכנס. חשיבה חיובית מדברת על להאיר את האור אבל להניח לזולת להחליט אם הוא רוצה להצטרף לדרך המוארת או לא. מאחלת לך בהצלחה במסעך הפנימי. באהבה, שירלי
תודה שירלי , נהניתי מאד!