האם ילדים חושבים שלילי?
לצערי, כאימא לשלושה, אני יכולה לומר בפירוש שאפילו לילדים אהובים, בטוחים ומקסימים, יש עדיין חשיבה שלילית.
חשיבה שלילית אצל ילדים מופיעה כחוסר ביטחון, חוסר אמונה ביכולתם להשלים משימה או להצליח באתגר שהציבו לעצמם או שאחרים הציבו להם.
היא מופיעה ככעסים והתפרצויות זעם שאינן יודעות לאן לנוע ונשארות תקועות למשך זמן רב בו הן ההורה והן הילד חשים חסרי אונים ובמצוקה גדולה.
היא מופיעה בצורה של היעלבות וכאב עז הנוצרים מאינטראקציות חברתיות של ילדים, ולעיתים מכאיבים במידה דומה גם להורה שאינו יודע כיצד להגן על ילדו וכיצד לחזק אותו.
ישנם מקומות נוספים בהן מופיעה החשיבה השלילית. היא מהווה חלק אינטגרלי מצמיחת הילד, מיכולתו הנפלאה לעבור תהליך של הפרדה ומודעות ההולכת וגדלה למי הוא כילד, כאדם. לצערינו תהליך זה, פעמים רבות, מלווה בכאב.
תפקידנו כהורים אינו לחסוך מילדינו את החיים. כבר נאמר שכפי שמשקולות בחדר כושר מחזקות את שרירנו, כך גם חוויות החיים המאתגרות מאפשרות לילד לצמוח למבוגר החזק והבטוח בעצמו שהיינו רוצים שיהיה.
עם זאת, קיים לנו תפקיד כהורים, אנו יכולים ואמורים לתווך בין הילד לבין המציאות הלא פשוטה שהוא חווה בגן, בבית הספר, אצל חברים ואפילו בבית.
התיווך יכול להיעשות מתוך עולם החשיבה החיובית. ככזה הוא מעניק לילד כלים מעשיים ויומיומיים להתמודדות. כלים אלה מתקשרים ישירות עם נפשו של הילד הפתוחה לעולם הדמיון והצמאה לסמלים ולטקסים המעניקים לו כוח.
האם הורה שאינו חושב חיובי יכול להעניק חשיבה חיובית לילדו?
בעולם אידיאלי תהליך הקניית החשיבה החיובית לילדנו, היה נעשה דרך חיקוי הילד את הוריו. בראותו אותם אינם יוצרים או נסחפים לתוך דרמות, ומסוגלים להעניק פרופורציה לחוויות. בראותו אותם מאפשרים לרגשות כואבים ומפוחדים להיות חלק מהעולם הרגשי שלהם בלי פחד או כעס על עצמם, בראותו אותם מתייחסים לעצמם, לגופם, למזונם, לנפשם באהבה ובכבוד, מתמודדים עם כעס שלהם או של האחר באופן בונה ומאפשר…. בראותו את הוריו הולכים בדרכה של החשיבה החיובית, יכול הילד ללמוד ולהתפתח בעולם זה בצורה הטבעית ביותר.
בתור ילדה שגדלה בבית, בו לפחות מחצית הייתה חושבת חיובי (המחצית השנייה חשבה שלילי…), הלמידה הגבוהה והעמוקה ביותר שרכשתי אודות מהי חשיבה חיובית, הייתה בראותי את אמי והאופן בו היא מתמודדת עם חוויות חיים. במיוחד אני זוכרת את הלילות ללא שינה של אבי כשאחי שירת בצבא, ואת אמי ישנה במיטתה כשהמשפט: "אם יקרה משהו יודיעו לי" מהדהד לי בראש…
ועם זאת, אנו חיים בעולם המצוי ולא בעולם הרצוי. אם נחכה עד שנקבל תואר רשמי של "חושבים חיובי" כדי להנחיל זאת לילדינו, אזי נוכל לחכות ולחכות ולהמשיך לחכות. חשיבה חיובית היא דרך חיים (כשם ספרי הראשון), ובכל יום אנו עושים בה צעד ועוד צעד ומשתנים ולומדים. פעמים רבות אנו מגלים שעבור ילדינו נשתדל הרבה יותר מאשר עבורינו, ואם דרכנו להכניס את החשיבה החיובית לחיינו תהייה דרך אהובינו הקטנים – גם זו לטובה.
איך להתמודד עם התפרצויות זעם או : ואם אני משתטח על הרצפה בסופר כי אני רוצה סוכריות ואת לא נותנת לי, אז את עדיין חברה שלי?
חשיבה חיובית מתחילה מעולם הרגשות הנמוכים דווקא. ובאופן מכוון אני כותבת נמוכים ולא שליליים כי איני רוצה שילדים (או אנחנו כמבוגרים) נתייחס למחצית מעולם הרגשות הלגיטימי שלנו כשלילי. זאת אומרת כדבר מה הדורש שנרחיק עצמנו ממנו. כל הרגשות לגיטימים מעצם קיומם. וכך גם התסכול של הילד שלנו על שאינו מקבל מה שהוא רוצה. גם התסכול קיים ולגיטימי. זאת אינה הסוגיה. הסוגיה הינה כיצד אנו מעניקים לילד מה שהוא צריך ולא מה שהוא רוצה, וכיצד אנחנו מסוגלים לעשות זאת מבלי להעביר לו מסר שאסור לו להרגיש רגש כזה או אחר. וגם, איך אנחנו עושים זאת ועדיין שומרים על שפיותנו?.
אם אנחנו לא נפחד מזעם, כעס, תסכול, בכי – גם הילד שלנו יוכל לשחרר מעט מהדרמה אליה הוא נכנס. אם בשעה שנתחיל לחוות זאת בקניון או בסופר, או בכל מקום אחר, נזכור שזכותו להביע את זעמו. זכותנו לא להתרשם מהמיצג. שהרי זעם שלנו שיצטרף לזעם שלו רק יגביר את הזעם העוטף את שנינו. התבוננות מרוחקת יותר שאינה תופסת את הזעם שילדינו משליך לעברינו אלא מניחה אותו בצד באמירה: "אני מבינה שזה קשה לא לקבל מה שאתה רוצה. אני יכולה להציע לך משהו אחר. אבל סוכריות לא תקבל עכשיו."
אמירה בטוחה בעצמה, שאין בה היסחפות לדרמה שהילד יצר, שיש בה הבנה שזו הדרמה שלו ואיננו חייבים להיות חלק מההצגה. אנחנו מסרבים לתפוס את הכדור שזרק ולהפוך אותו לשלנו, תאפשר לילד להירגע הרבה יותר מהר.
ילדים חשים כשההורים שלהם בטוחים בעצמם ולא מתכוונים לסגת מעמדתם.
אם החלטתם שאינכם רוצים לקנות לילדכם סוכריות כי הוא אוכל יותר מדי סוכר כי זה אינו בריא לו או בגלל כל דבר אחר, הישארו בעמדתכם. שימרו על ההחלטות שלכם, על הערכים שהחלטתם להיות נאמנים להם, זכותו של הילד לבכות ולהתעצבן, אך אין לתגובתו שום קשר לזכות שלכם לעמוד על עמדתכם.
במקרה ונפתח פתח לעזור לילד לשחרר את הכעס:
פעמים רבות נפתח פתח בו ההורה יכול להשתמש כדי לעזור לילד להשתחרר מהדרמה שיצר. בד"כ הפתח נשאר פתוח רק בתחילתו של הכעס או התקף הזעם. זהו פתח קטן שיש לזהותו כדי שאפשר יהיה להשתמש בו . לכל ילד יש את הסימנים שלו לרגע בו הכעס או המתח מתחילים להיבנות.
זהו תפקידנו להכיר את ילדינו ולזהות את הרגעים שלפני. ברגעים האלה עוד ניתן ליצור שינוי.
עבודתנו כהורים אינה מתחילה ונגמרת מול הילד, בסיטואציות המאתגרות יותר או פחות, עבודתנו כהורים נעשית במיוחד בישיבה המשותפת עם ההורה השני (אם יש), ומחשבה מעמיקה על מה הם הגבולות שלנו, על מה אנחנו נתעקש ומה אפשר לשחרר. שאלת הגבולות ההוריים אינה נקבעת בהתאם לדרישות הילד (אם הוא רוצה שלוש מתנות אז נקנה לו רק שתיים והנה העמדנו גבול), אלא נקבעת בינינו לבין עצמנו בחשיבה שלנו בזמן של שקט, מה הם הגבולות היומיומיים שאנו מציבים לילדנו.
הגבולות הללו יאפשרו לו מתחם צמיחה וגדילה עליו אפשר להישען ובתוכו להרגיש בטוח. וילד זקוק קודם כל להרגיש בטוח, מוגן ואהוב כדי שיוכל לצמוח מאוזן ושלם עם עצמו.
ואם בכל זאת הוא משתטח בסופר?
אפשר ללכת בכמה שבילים, ולכל ילד יש את השביל המתאים לו:
1. לשקף לו מה שהוא מרגיש ולהציע עזרה מיידית – "אני רואה שיש הרבה דברים שאתה רוצה לקנות. בוא ותחשוב על דבר אחד קטן שישמח אותך, ונראה אם הוא מתאים לתקציב שלנו"
2. להתכונן מראש – לחשוב פעמיים לפני שמביאים ילדים מסוימים לקניון ולסופר! אילו איזורים מלאי גירויים שקשים גם לנו המבוגרים להכיל, שלא לדבר על ילדים קטנים שהצבעוניות, הרעש והמבחר האינסופי בעיניהם מתיש אותם ומבלבל. אם אפשר להשאיר אותם בבית ולעשות קניות בלעדיהם – ייטב לכולם.
3. להתכונן מראש – להחליט בבית כמה כסף אנחנו מוציאים על דבר מה קטן שהילד בוחר (באישורינו), ולתת לו הכסף בנרתיק קטן. יש חשיבות לפרטים. יש חשיבות לאסתטיקה. הכינו נרתיק קטן לקניות (גיזרו בד בעיגול. חוררו אותו עם מספריים , חורים קטנים בעיגול החיצוני. גיזרו לבד בצורות שונות כמו לבבות או כוכבים, והדביקו עם דבק בד על הבד. השחילו סרט בחורים שחוררתם, מישכו בקצוותיו והרי לכם שקיק. קישרו את קצוות הסרט אחד לשני, והילד יוכל ללכת עם השקיק על היד מבלי שהסרט יחליק ממנו). הפכו את כל התהליך לטקס. הניחו בפנים מטבעות כפי שתחליטו בינכם וצאו חגיגיות אל הסופר. כל התהליך צריך לקרות כמובן לפני שאתם ממהרים לסופר, באחד מאחרי הצהריים עשו זאת כפעילות משותפת עם הילדים, כדי שכשתלכו לסופר תוכלו להוציא את השקיק ולהניח בו את המטבעות.
4. אם בכל זאת הכעס מתחיל. עיצרו הכל וגשו אל הילד. קחו אותו אתכם לצד ואימרו לו שאתם מרגישים שהלב שלו מתחיל להיות קצת מתוח וכועס, ואתם רוצים לעזור לו. ביקשו ממנו לעצום את העיניים ולהניח ידיים על הלב. ביקשו ממנו לנשום לתוך הלב ולהתחיל להרחיב אותו עם כל נשימה. ואז תבקשו ממנו לדמיין שהוא מכניס פנימה אור זהב ללב ונושף החוצה את כל הכעס שמוכן כרגע להשתחרר. תוכלו לומר לו שבכל פעם שירגיש מתח יוכל לשים ידיים על הלב ולנשום לתוכו. וזה יעזור לו. כי זה קסם.
אם פספסתם את הפתח – קרוב לוודאי שזה כבר לא יעזור ואז פשוט תצטרכו להחזיק בעמדתכם הראשונית, ומדי פעם לאפשר לילד להגיע אליכם ולקבל חיבוק חם ואוהב שמוסר שאימא או אבא אוהבים אותו גם כשהוא כועס או עצוב, וזה שאוהבים אותו לא אומר שעושים מה שהוא רוצה אלא להפך אפילו. עושים מה שהוא צריך – שזו האהבה הגדולה ביותר של אימא ואבא.
