חשיבה חיובית לילדים – קסם שתי האצבעות
לפני כמה ימים, יצאתי לרכיבת אופניים עם בתי בת השמונה.
פעם בחודש אני (משתדלת…) להעניק לכל אחד מהילדים יום כיף עם אימא.
זהו יום בו לא הולכים לגן או לבית הספר ועושים את כל הדברים הכי נחמדים, והכי חשוב – לבד עם אימא:
הולכים לחנות החיות ומלטפים את כל הגורים המתוקים ומנסים לגרום לתוכי לדבר שטויות או לדגים לשחות לכיוונינו באקווריום הגדול, אוכלים גלידה לפני ארוחת צהריים, משחקים בגן המשחקים ואימא רואה רק אותי… ומכיוון שאוריה אוהבת מאוד לרכב על אופניים, החלטנו שניסע לעיר על האופניים, נתחיל בארוחת בוקר במסעדה ונמשיך לחנות חיות ולגן המשחקים והכל על האופניים.
כשקשרנו את האופניים מחוץ למסעדה, אוריה שאלה אותי למה אני קושרת. הסברתי לה שכך אני שומרת עליהם שיחכו לנו כאן ולא יברחו לשום מקום עם אף אחד אחר. ואח"כ ביקשתי ממנה לעמוד על ידי, ולימדתי אותה לעשות סימן של מגן דוד באוויר – "בואי נשים את מגן הדוד על האופניים והוא ישמור עליהם שיחכו לנו כאן."
לפני שאתם מתייגים אותי כאימא ניואייג'ית משוגעת, תמשיכו עוד קצת לקרוא…
הדמיון הוא השפה של הילד.
אנו, כמבוגרים, מנסים מחדש לעורר את שפת הדמיון בתוכנו כדי שנוכל ליצור בעיני רוחנו ואח"כ להגשים את מה שיצרנו.
למעשה אנחנו משתמשים בדמיון כל הזמן. בכל פעם שאנחנו דואגים הדמיון מפתח תסריט שלילי של מה שיכול לקרות ואנחנו חשים אותו ממש כאילו היה קורה.
עולם הדמיון של הילדים הולך ומצטמצם בימינו. הטלוויזיה, שהחליפה את הספר, גזלה מהילדים את היכולת לדמיין כיצד נראית טינקרבל ואיך בילבי בת גרב עושה תעלולים.
נכון שגם בספרים יש תמונות, אבל התמונות שבספרים הינן חד ממדיות, ובכדי להקנות להן חיים – הילד צריך לדמיין.
לדמיין דורש מאמץ מסוים.
לעתים אני צופה בילדים צופים בטלוויזיה: הפה שלהם נפער, העיניים מזוגגות, גופם מונח ברישול על הספה. הם נראים חסרי חיים. כשאני מכבה את הטלוויזיה, לוקח להם כמה דקות להתנער מהכישוף ולחזור לנוע, לראות, לחוות, להרגיש, לנשום, לשאוף – לחיות.
גם לכבות את הטלוויזיה דורש מאיתנו מאמץ. אין ספק שנוח יותר להטיל עליהם את כישוף התמונות הנעות, או אז פוסקות המריבות (חוץ ממריבות השלט), הדרישות, היללות, ואנו יכולים ללכת לעסוק בעניינינו, והם הרי מרובים כל כך.
בעולם שמציע לילדים את המחשב, הטלוויזיה וכל שאר המשחקים האלקטרונים, אנו יכולים להציע אלטרנטיבה שתעזור להם להיזכר בטיבם הילדי, ולפתח בקירבם את עוצמתם, אנושיותם, ואמונתם בעצמם ובעולם.
מתוך רב המכר: "דגים לא אוהבים טופי – חשיבה חיובית לילדים"
שתי אצבעות
"בכל פעם שמרגישים קצת עצוב או שלא מסתדר,
יש קסם שאת הכל פותר:
חברו בשתי הידיים, את האגודל לאצבע שליד,
ועכשיו עצמו את העיניים
מתחילים מיד…"
בפעם הבאה כשהילדה אומרת שיש לה מבחן והיא במתח נורא,
בפעם הבאה כשהילד אומר שכל פעם שהמורה קוראת לו ללוח הוא נכנס ללחץ ושוכח הכל,
בפעם הבאה כשהם מרגישים מפוחדים, לא מחוברים לכוחות שלהם, מתוחים…
בפעם הבאה כשאנחנו מרגישים מפוחדים, לא מחוברים לכוחות שלנו, מתוחים…
נשב ביחד. אימא, אבא ילדים. ואולי רק אימא וילד או אבא וילדיו, ננשום עמוק וניתן לגוף שלנו להשתחרר אל תוך הכורסא.
ואז נתחיל לבהות באוזניים.
לא נסתכל על האוזניים של מי שיושב לידנו (:, אלא נעצום את העיניים וניתן לאוזניים שלנו להקשיב לקולות מסביב בלי לשפוט או להיאחז בקול כזה או אחר, פשוט כמו בהייה בעיניים כך גם ניתן לאוזניים שלנו לבהות בקולות בחוץ.
העיניים שלנו כל כך דומיננטיות בקשר שלנו עם החיים סביבנו, שכשאנו עוצמים אותן – אנו מאפשרים לעולם שלם, חדש, חי סביבנו ובתוכנו, להתגלות.
ונדמיין. נדמיין שאנחנו יורדים לאחור, לאט לאט נשכבים בתוך בריכה חמה ומוארת באור השמש הטבעי. נשכבים וצפים בתוך המים וחשים את המים עוטפים אותנו ומרגיעים את שרירנו ואת ליבנו.
כשנרגיש מוכנים נחבר את האצבעות, את האמה והאגודל, ונאמר לעצמנו:
"בכל פעם שאני מחבר את שתי האצבעות, אני חש שלווה, שמחה וביטחון ויודע שאצליח בכל, וכך הוא."
וכשנרגיש שמתאים לנו לצאת מהבריכה החמימה – נפקח את העיניים.
למדו את ילדיכם לעשות קסמים בחייהם.
למדו אותם לסמוך על עצמם, שמתוך עצמם הם יכולים לחוש ביטחון, ושלווה ולהיזכר בכוחות שלהם.
למדו זאת גם את עצמכם…
היו גם אתם מחוברים לכוחות שלכם כשאתם עומדים מול מעביד או לקוח עצבניים, כשאתם מנסים לנשום עמוק כשאומרים לכם מילים מכאיבות.
הפכו את השפה של החשיבה החיובית לשפה של המשפחה כולה.
הילד לומד מתוך חיקוי. הוא לא יאמין לאבא שיגיד לו שסיגריות זה נורא ואח"כ יילך להירגע עם סיגריה ביד. הוא יאמין לאבא שילמד אותו את "שתי אצבעות" ואח"כ, בשיחת טלפון מלקוח זועם, יראה כיצד גם הוא מחבר את האמה לאגודל ולאט לאט נרגע.
אין צורך לדבר הרבה. הילדים לא צריכים מילים. הם צריכים מעשים.
אבא או אימא יכולים להנחות את התרגיל לכל המשפחה יחד. תזמינו גם את הסבתא. היא תודה לכם אח"כ כשתחוש כעס ואכזבה כי עוד פעם יצאתם לטיול ולא הגעתם לארוחה (אבל זה כבר נושא למאמר אחר …אפשר גם בלי הנחייה של מבוגר, פשוט לדבר על מה ואיך עושים לפני ואז לעשות. כל אחד בקצב שלנו.
בסוף אפשר להתחבק. רצוי להתחבק. זה נעים וגם מחזק וגם מזכיר שאנחנו יחד, ערבים זה לזה.
עם הרבה אהבה,
שירלי
