"השנה אני רוצה להתחפש לדרקון!" התבוננתי בבתי בעיניים עייפות, "דרקון?, באמת?" שאלתי אותה בקול לאה, "מה רע בבילבי בת גרב? גרביים פסים, בגדים קרועים, צמות עם קולב תקוע בתוכן, וסוס!" תאיר אפילו לא חייכה, היא הסתכלה עליי בעיניים רציניות כאילו אומרת: "אימא, די עם השטויות שלך", וחזרה בקול תקיף: "דרקון" ואז הוסיפה כדי שלא יוותר ספק שהבנתי "וזהו."
דרקון וזהו. מאיפה אני אמצא תחפושת של דרקון וזהו? ואפילו בלי זהו, רק דרקון…
"את רוצה בוודאי שאתפור לך"
"כן" אמרה כאילו לא הכירה את אימא מאותגרת התפירה
"ואם לא ייצא טוב?"
"אז ייצא חצי ילדה חצי דרקון" אמרה בפסקנות "זה גם בסדר אימא", ליטפה את ראשי ויצאה מהחדר…
פורים!!!
תודה לאל שהילדים מתחפשים רק פעם בשנה. כבר תפרתי תחפושת של לכלוכית, מכשפה, פיית היער, סופר-דג! ו…
עבור הילדים פורים מגיע רק פעם בשנה, עבורנו המבוגרים, לעומת זאת, פורים מגיע על בסיס יומי…
אולי בלי אזני המן, רעשנים ותלבושות חמות/קלות מדי, אבל כל יום, ממש כל יום אנחנו מתחפשים,
מבלי דעת שאנו מחופשים, מבלי הבנה כמה מאמץ ואנרגיה לקחה מאתנו התחפושת שלבשנו על עצמנו.
תחפושות של רגשות.
כל כך הרבה פעמים אנו שומעים את המשפט: "את לא יכולה להתווכח עם מה שאני מרגיש", מבלי לשאול את עצמנו, האם הוא באמת נכון.
לעתים, הרגש שאנו מכירים ומרגישים, אינו אלא תחפושת לרגש אחר המצוי תחתיו.
לעתים אנחנו מפגינים כעס כשלמעשה מסתתר מאחוריו פחד גדול, מפגינים זעם מאחוריו מסתתרת פגיעות…
כשהחבר'ה קובעים בשבת ללכת לבריכה ולא מודיעים לי, אני יכולה לכעוס ולהודיע לחברותיי שאני מאוד כועסת, אבל אם אסכים להוריד את תחפושת הרגש ששמתי, אגלה כי מתחתיו מסתתרת פגיעות גדולה ותחושה של דחייה. להודות בפני עצמי ועל אחת כמה וכמה בפני אחרים כי אני חשה פגועה ודחויה ואולי לקבל תשובות כמו "וואו, פשוט שכחנו, אל תעשי מזה עניין", אינו תהליך פשוט. לשמוט את המסיכה של הכעס, המעניקה לי תחושה של עוצמה הנובעת מהאנרגיה האדירה שבו, ולחזור לתחושה של הילדה שנבחרה אחרונה למשחקי המחניים בשכונה – דורש מאתנו תעצומות נפש.
אז אנחנו כועסים ומתעצבנים ומאמינים לעצמנו שזה מה שאנחנו מרגישים, ויתרה מזאת, אנו מנסים להתמודד עם הכעס, כשכל הזמן הזה איננו צריכים להתמודד אתו אלא עם האמת המצויה מתחת למסיכה.
וכשאיננו מתמודדים עם אמת הרגשות שלנו, איננו יכולים באמת לעבור תהליך של החלמה.
כשאנו פוגשים את הרגש מתחת למסיכה, אנו פוגשים את עצמנו באינטימיות המאפשרת צמיחה. או אז מתחוור לנו באמת כי הרגש שייך אלינו, אנו יצרנו אותו מתוך חוויות חיינו. אף אחד מהחבר'ה לא חשב על הילדה הקטנה שעומדת בצד ומסתכלת בעיניים כלות כיצד כל הבנות של הכיתה נבחרות למשחק אחת אחרי השניה ואילו היא נותרת כברירת מחדל… כשאנו פוגשים את הרגש מתחת למסיכה, אנו יכולים לחבק, אולי לראשונה, את הילדה הקטנה וללאוט לה באוזן שהכל בסדר. שהיא אהובה.
כשאנו פוגשים את הרגש מתחת למסיכה, אנו מאפשרים לאחרים לפגוש אותנו באינטימיות המאפשרת צמיחה במערכת היחסים. איננו באים עם הכעס והרוגז לחברים ששכחו, אנו באים עם הפגיעה: "מאוד נפגעתי שלא הזמנתם אותי" שונה מ"אני נורא כועסת עליך ששכחת להזמין אותי". אל הפגיעה ניתן להתייחס, לתת לה חיבוק, להתנצל, להבטיח לה שהיא אהובה… וגם אם יתנצלו אלף פעם, אם אנחנו אוחזים במסיכת הכעס ומאמינים שכך אנו מרגישים ותו לא, המקום לא באמת יוכל להירפא.
הפחד התחפש לכעס
הפגיעות לתוקפנות
החרדה לביקורת
הבדידות לציניות…
אנו מחפשים את עצמנו כל הזמן, מפחד שמא יתגלה מראה פנינו האמתיות מתחת למסכה, ואיך נתן לאחרים לראותן, כשאנו עצמנו מתקשים להתבונן בהן?
פגיעות, פחד שמא אנחנו לא אהובים/מקובלים/רצויים, תחושה של לבד…
אנחנו מתמכרים לתחפושת, מדברים בכעס, משוכנעים בצדקתנו, מגייסים את הסביבה לצקצק בלשון ולומר כמה אנחנו צודקים ובאמת הם לא בסדר… אבל אנחנו מתעסקים כל הזמן בתחפושת ולא בעניין עצמו. במה באמת אנחנו מרגישים.
וכשלא מתעסקים בעניין עצמו, אי אפשר להתרפא.
בפעם הבאה שיעלה כעס גדול, עצרו, עצמו עיניכם לרגע, ושאלו עצמכם: "מה אני באמת מרגישה?"
ותנו לתשובה לעלות מתוככם, תנו לזיכרון לעלות ולהציף אתכם. אל תנסו לחפש קישור היגיון בין הגיסה שלא התעניינה בשלומכם לבין תחושת הבדידות שאתם סוחבים מאז ימי הנעורים… לרגשות אין היגיון לינארי מוכר. שאלו את עצמכם, לפחות שלוש פעמים, "מה אני באמת מרגישה?", "מה אני באמת מרגיש?", ובלי ביקורת או שיפוט, הניחו לכל מה שעולה לעלות. תנו לעצמכם לגלות מה מסתתר מתחת למסיכה. ואז חבקו. חבקו את עצמכם. חבקו את עצמכם בשתי ידיים או בעזרת כוס קפה טעימה או מקלחת מרעננת או כמה רגעים של מנוחה – כל מה שמרגיש לכם כחיבוק. חבקו את עצמכם והזכירו לעצמכם כמה אתם אהובים, כמה עכשיו אינו מה שהיה בעבר, ותנו לכאב להשתחרר פשוט על ידי שתאפשרו לעצמכם להרגיש אותו.
אז לקראת פורים, כשאתם קונים/תופרים/משאילים תחפושות לילדים, הרהרו על התחפושות הפנימיות שלכם, וכמה קל להתמכר להן, וכמה קשה להוריד את המסכה ולהביט תחתן.
ואולי תרגישו שזה הזמן, רק להציץ, בלי לפחד – בפחד.
באהבה
שירלי
דרך אגב, בתמונה זו סבתא רבקה בת ה 80 מודדת את תחפושת הדרקון שתפרתי ומתפקעת מצחוק…
