לפני עשרים שנה הלכתי למתקשרת. זו הייתה הפעם הראשונה שההנתי ללכת למישהי שאמורה לומר לי את צפונות העתיד. הייתי סקרנית ונרגשת, תחושה של הנה, הולכים לגלות לי את כל מה שאני לא יודעת, הולכים עכשיו לסדר לי את העתיד ולכוון אותי לחיים המדויקים שאני אמורה לחיות. אם אני לא יודעת עדיין לאיזה כיוון לפנות, היא זו שתגיד לי. המתקשרת. נכנסתי לבית ישן בירושלים, ריהוט כבד, בדים מונחים ברישול על ספות ואישה אחת. מבוגרת ממני. רצינית מאוד למראה. "קוראים לך שירלי" אמרה. זה לא היה תקשור, זה מה שאמרתי לה בשיחה בטלפון. נזהרתי שלא לתת לה פרטים רבים מדי, מתוך רצון לבחון את יכולתה האמיתית ולראות אם היא תדע את מה שלא שיתפתי. לדברים הבאים שפלטה במהירות לא הייתי מוכנה: "אסור לך להתחתן ואסור לך ללדת ילדים, כולם ימותו." כך אמרה, בחיי, ובעוד אני נרעשת מדבריה, המשיכה: "עלייך להקדיש את חייך לעשייה למען הזולת."
זה כל מה שאני זוכרת מאותו תקשור. זה כל מה שאני זוכרת מאותה חוויה לפני כעשרים שנה. עברו כמה חודשים עד שהייתי מסוגלת לבטל את דבריה, לתייג אותה ואת הדברים שאמרה כמופרכים.
מים רבים עברו בנהר, בינתיים התחתנתי וילדתי שלושה ילדים בריאים ברוך השם, טפו טפו טפו שום בצל, מצאתי את היעוד שלי, את העבודה שמסבה לי שמחה ואושר ובשנה האחרונה התחלתי לתקשר.
דברים שאנשים חושבים על תקשור:
1. אם זה לא משה רבנו – זה לא שווה
2. התקשור נועד ליחידי סגולה שנולדו עם המתנה
3. תקשור הוא עניין רציני הדורש מדיטציות עמוקות, המהומי אום, התכווננות כולל לבישת לבן וניקוי הבית באקונומיקה ומרווה מעלה עשן
4. התקשור הוא המצאה של מה שאנשים קוראים "העידן החדש" (שהוא המצאה בפני עצמו)
5. כל אחד יכול לקרוא לעצמו מתקשר ולהבהיל במסרי קץ עולם מבלי שאפשר להוכיח דבר
6. מתקשר הוא בסך הכל מישהו שיודע לקרוא את הזולת ולהמציא סיפורים ותובנות שיכולות להתאים לכל אחד כמעט
דברים שהבנתי על תקשור:
1. תקשור עם רוחו של משה רבנו נשמע סבבה, תקשור עם הרוח שבך נשמע הרבה יותר טוב
2. כל אחד יכול
3. תקשור הוא כיף, הנאה, השתובבות, משחק… ממש כמו שהחיים אמורים להיות
4. תקשור הוא דרך חיים, שפה, כלי, אמצעי לחיות חיים בצורה הרמונית, זורמת, מדויקת לעצמך, כזו שהייתה קיימת מאז ומתמיד וגם הספקנים הגדולים ביותר חווים אותה לפעמים.
4. כל אחד יכול לקרוא לעצמו מתקשר כי כל אחד מתקשר.
5. מתקשר הוא מי שמוכן ליצור קשר, תקשורת עם הרובד הכי פחות מובן של חיינו – הרוחני. להקשיב לו, לפעול בעצתו, לחיות דרכו.
מאז אותה פגישה אומללה, נמשכתי ללמוד מהו תקשור. הלכתי ל"קורסי תקשור" רבים והוצאתי ממיטב כספי כדי ללמוד להתכוונן נכון, להקשיב למסרים, לצאת לטיולים בדמיון… וכמה שלמדתי תמיד הרגשתי "חסומה", כמו שאומרים בעגה המקצועית של העידן החדש. הרגשתי שאיני מצליחה לחדור אל מעבר למחשבות, למקום בו נוצרת האינטואיציה, למקום בו מתעוררות התובנות, אלה שאינן נשענות על חוויות וידע שצברתי, אלה שאינן מוסקות מתוך חיי וחוזרות על עצמן כשבלונות שאינן נגמרות. איני מצליחה לחדור אל המקום בו חי ידע חדש, רענן, כזה שיותיר אותי מופתעת ומוכנה להרהר, לשנות, לנוע לכיוון חדש ומחדש בחיי.
וכולנו מכירים את המקום הזה:
במפגש "מקרי" עם אדם שמשנה את נתיב חיינו
בתובנה שעולה "משום מקום" ומעוררת אותנו לתחושות של הקלה ושמחה והכרת תודה
בהחלטה "שאינה נשענת על שום דבר הגיוני" ובכל זאת מרגישה כדבר הנכון ביותר שעלינו לעשות, ומוכחת גם ככזו
וכל ה"מקרי", "משום מקום", "לא הגיוני" הזה – זו השפה של הרוח.
ומשום שהיא כל כך מקרית לכאורה, משום מקום ולא הגיונית עבורנו, אי אפשר לכמת אותה, להסביר אותה, לתייג אותה, לחקור אותה בכלים מדעיים, לכתוב אותה בשפה מדעית כולל הוכחות בגוף הטקסט.
ומשום שהיא כל כך מקרית, משום מקום ולא הגיונית – היא מגיעה רק כשהיא רוצה ואז אנחנו קוראים לה אינטואיציה ומייחלים לשובה בצמתי חיינו המרובים.
היא השפה שלנו, הפרטית, הקשר שלנו עם מימד הרוח בתוכנו. היא תקשור.
וכבר חכמים אמרו: "כשהתלמיד מוכן המורה מופיע" , והופיעה.
ומה שהיה מסובך, מסובך, מסובך ומורכב וחסום וקשה – השתחרר וקל ונגיש.
והאינטואיציה המתעתעת, זו שנעה לפי קצב לא ידוע ומתגלה לפי רצונה, הפכה להיות כלי יומיומי ונגיש מלא שמחה והנאה.
וכמו שאנו מפתחים את ההגיון והמחשבה, וכמו שלא מפסיקים לדבר עולם הרגש ומה שמרגישים ומה הוא מרגיש ומה אני מרגישה… עולם הרוח מחכה לנו שנפתח ונגלה גם אותו, את החוקיות שבו, את היופי האינסופי שהוא מכיל בקרבו.
וצעד אחר צעד, ולפעמים ממש בריצה, התשובות מגיעות לאותן שאלות שאנו סובבים סביבן כל כך הרבה זמן,
השקט מגיע מתוך הידיעה הברורה שאיננו לבד ואנו מחוברים לרוח שבנו, והיא אותה הרוח הקיימת בכל אדם ובכל חי,
העונג מגיע מהמשחק והגילוי וההתחדשות האינסופיים שהעולם של הרוח מציע לנו,
השלווה מגיעה מתוך עולם השלום, הבריאות, ההרמוניה של הרוח,
שהיא אנו.
ואמנם משה רבנו עוד לא התגלה לי, אבל אני לא מחכה.
בכל יום אני נהנית לפגוש את משה הפרטי שלי ולנוע מעבר למחשבות, לפרוץ את גבולות ההיגיון וליהנות מהרוח שבי, בתקשור.
אוהבת
שירלי
