הדרך להגשים את כל ההבטחות שנתנו לעצמנו

במאמר הקודם ששלחתי לכם, דיברנו על ההבדל בין רצון והזדקקות. מי שעוד לא קרא, מוזמן להיכנס ללינק הזה ולהתעדכן: השנה לא רוצה דבר…

קיבלתי עשרות רבות של מיילים, ועניתי לכל אחד ואחד באופן אישי (אם פספסתי מישהו – אני מתנצלת מעומק לבי). שאלות שחזרו ועלו במיילים:

אני זקוקה, ממש זקוקה לממש את עצמי ולהתקרב לייעוד שלי, אבל דאגות של פרנסה ויומיום תלויות עליי…

אני חייבת למצוא זמן של שקט, לנשום, אבל קשה לי כל כך לעשות זאת עם המולת המשפחה, הילדים, העבודה, המטלות…

אני כבר לא יכולה לראות סבל של בן משפחה קרוב, אני זקוקה לעזור לו ולא יודעת איך עושים את זה…

השנה אני חייבת לרזות, ולא רק לרזות אלא לשמור על הגוף שלי יותר ולכבד אותו…

 אני חייב להציל את מערכת היחסים עם אשתי ואני לא יודע איך עושים זאת…

השנה אני חייב להירגע קצת, לא לתת לדם לעלות לראש בעבודה וגם בבית…

ועוד ועוד ועוד…

כל מייל נגע ללבי וריגש אותי. התרגשתי לקרוא על ההיזדקקויות שלכם, ומצאתי את עצמי בכל אחד ואחד מכם.

ולפני שאני מתווה את הדרך להגשמה, כמה נקודות חשובות:

 1. אי אפשר להזדקק עבור האחר. אנו מותנים כל כך בלהעניק ולחשוב על אחרים, ורוצים עבור האנשים שאנו אוהבים כל כך הרבה ובעצם כל כך מעט, רק שיהיו מאושרים, ובכל זאת – אי אפשר להזדקק עבורם. גם אם מדובר בילד, בבן זוג, בהורה, בחבר טוב – תפקידנו אינו להזדקק עבורם, תפקידנו לתמוך בהם במקום ההזדקקות שלהם. לתמוך באהבה, לתמוך בהקשבה, לתמוך ולבקש מהרוח שתקל עליהם ותאפשר להם לעשות את הדרך הפשוטה והמדויקת אל עבר תחושת ההקלה שלהם. וזהו. פחות או יותר. חלק חשוב עד מאוד שאי אפשר לוותר עליו בתהליך של החלמה פיזית או נפשית של אדם קרוב, הוא שיצליח ליצור אצלו הזדקקות. שיצליח לרצות בכל מאודו ובכל נפשו ובכל ישותו להירפא. באם אינו נמצא במקום הזה, איננו יכולים להביא אותו אליו. אנו יכולים לחבקו, להצביע לכיוון האור והדרך, להקשיב לו, להציע לו אפשרויות – אך ידיו שלו ושלו בלבד יאחזו בהגה חייו. ועלינו להבין זאת. ולפעמים זה קשה. כל כך קשה ומתסכל וחיינו שלנו משתבשים בהיותם שזורים בשלו.

לכל מי שכתב לי על אנשים יקרים בחייו שהיה רוצה וצריך ומרגיש בתוכו בערה לעזור ומרגיש חסר אונים – אני יודעת כמה קשה התחושה הזו. שלחו לאותו אדם אהוב אור. מלאו אותו באהבתכם, במעשיכם האוהבים, אך קבלו החלטה לשנה הזו, לא לחיות את חייו במקומו. צרו את חייכם במלוא האהבה והעוצמה שרק אתם מסוגלים, ובכך העניקו לו נתיב מואר בו יוכל ללכת אם ירצה. אם תעור בו ההזדקקות. דאגו לעצמכם ושחררו את היקר למסעו. זו אולי תהיה המשימה הקשה ביותר עבורכם, לאהוב אותו מבלי לנסות להובילו בכוח האהבה וההבנה והידיעה שיש בכם, אך זו תהיה משימה חשובה מעין כמוה, גם לחיזוק שלכם וליכולות שלכם להטיב את חייכם, וגם לחיזוק שלו. האחריות לא יכולה להתקיים במקום בו מישהו אחר נוהג את חיי במקומי. ההזדקקות המניעה ליצירה ולפעולה לא יכולה להתרקם במקום בו מישהו נזקק בשבילי ויוצר בשבילי. האהבה המשחררת היא האהבה המדויקת ביותר לגעת בנימים העדינים שבלב ולהביא לידי שינוי.

2. אני מתווה לפניכם 4 שלבים. אלו שלבים הכרחיים בחוזה הפנימי שלכם עם עצמכם המניע לחיים אותם אתם אמורים לחיות. יש שלבים נוספים, יש נפח נוסף לעבודה. זה לא הזמן או המקום לפרוש את כל נפח העבודה. הזמן והמקום יגיעו. בינתיים עשו את ארבעת השלבים. הם ישמשו עבורכם כפתח נחמה, שחרור, הקלה והגשמה לכל משימה שהתחייבתם אליה בפני עצמכם, ולפעמים אף אינכם יודעים כי הנשמה זועקת למימושה. מלאו שלב אחר שלב, וכשתלכו בדרך זו, דרכים נוספות ייפתחו לפניכם שיעשירו את דרככם זו ויאירו את יופיה. אין צורך לדעת הכל או לעשות הכל. צעד אחר צעד ויצרתם עולם ומלואו.

הדרך להגשמה עוברת בארבעה  שלבים:

1. להזדקק

2. לשחרר מתוך אמונה

3. לדמיין

4. לפעול

1. להזדקק – קריאת הנשמה

ההזדקקות היא קריאתה של הנשמה מתוך עומק החוזה שלנו עם עצמנו. אנו רוצים דברים רבים בעולם, אבל כשהתחושה הופכת להזדקקות, כבר אין זה רצון מעולם של חומר המשולב בניגודים של גם וגם או הסתייגויות של אבל, זוהי אמירה הנובעת מבסיס ישותנו, זוהי קריאת הנשמה שלנו.

כל כך הרבה התחייבויות ומטלות אנו מתרוצצים ביומיום, שקולה של הנשמה כמעט ואינו נשמע. בקושי אנו שומעים את קולו של הגוף הפיזי, ולעתים רק בסופו של יום, עת נשכבנו על הספה ושחררנו חגורה וחזיה, פתאום מגיעה ממקום פנימי עמוק בתוכנו אנחה גדולה, ופתאום מתחילים להרגיש את הגב, והרגליים והראש… וכל חלק וחלק בגופנו דיבר אלינו גם במהלך היום אבל מיהרנו כל כך ולא שמענו ולא רצינו לשמוע. אז איך נשמע את קול הנשמה המעודן? זה שלא לוחץ ברגליים, זה שלא הולם בראש?

בתוך שפע הרצונות שעולם החומר מדבר אלינו, קשה פעמים רבות לשמוע קולות מעודנים יותר. קול הנשמה הוא מעודן ומעוגן בתודעה מרוחקת ועם זאת מהדהדת בכאן ובעכשיו, של החוזה הפנימי האישי של ישותנו. דברים שנשמתנו בחרה לעשות כאן בעולם החומר, בחרה ליצור, ואנו סטינו לנתיבים אחרים מלאים ברצונות ובתשוקות מיידיות, ולא זכרנו. ובזמן מסוים, (וישנם גם גילאי תזכורת כלל אנושיים כמו גיל 40 או 60 לאלו שלא שומעים אחרת) ולרוב בעקבות זעזוע מסוים, אנו נעורים. נעורים לקול הנשמה בתוכנו ותוהים אם לא מאוחר מדי ואיך אפשר לממשו ביומיום על מחוייבויותיו והחוזים הארציים שכרתנו עם הבנק, והאישה, והילדים, והעבודה, והפנסיה…

ואז מגיעה ההיזדקקות.

זו שלא מרפה, זו שמנדנדת, זו שמהדהדת, זו שאפשר להקשיב לה או לא, אפשר לחיות חיים שלמים כשאזנינו אטומות אליה, ואפשר שלא.

וכעת אנו בוחרים בשנה החדשה להקשיב, להבין, לפעול.

גופינו זועק לעייפות כשהוא זקוק למנוחה

הזוגיות שלנו זועקת לקירבה ואינטימיות כשהיא זקוקה לעבודה

מצבינו הנפשי, הרגשי, זועק בתסכול ובמתח כשאנו מתמכרים למרוץ ולא עוצרים לשאול את עצמנו למה אנחנו רצים ולאן

בין כל עשרות המיילים ששלחתם, עלו היזדקקויות רבות:

לשיפור מערכות יחסים, לבריאות טובה יותר, לאיזון בחיים, לירידה במשקל, למצוא זמן לעצמנו, להגשמה עצמית… לכולן היה משותף הרצון שהגיע לנקודת אל חזור וכעת זועק עצמו עד שאי אפשר להתעלם ממנו יותר.

לא היו אמירות של "אבל" או "גם וגם" בהזדקקויות שלכם, אך הייתה השאלה שצצה שעלתה שוב ושוב: איך אני עושה את זה?

כשדיברתי עם חברה טובה שרוצה להתחיל השנה לאכול בריא יותר, לרזות והתעמל, אמרתי לה שזה נפלא שהיא רוצה להקדיש את האנרגיה שלה השנה לחיזוק עצמי שכזה. "רגע" היא אמרה במהירות "לא אמרתי להקדיש את האנרגיה, אמרתי שזה דבר שאני רוצה מאוד השנה אבל יש לי עוד כל כך הרבה דברים אחרים על הפרק. את יודעת שאנחנו מחפשים דירה, והגדולה שלי לפני בגרויות, ובעבודה זרקו עליי פרויקט חדש… אני רוצה להקדיש גם לזה וגם לזה וגם לזה  וששום דבר לא יבוא על חשבון השני…"

השנה איני בטוחה שתהיה שנת הבריאות הפיזית שלה. היא עוד לא הגיעה לנקודה בה חשים תשוקה עזה וחוסר ברירה אלא לפעול ולעשות ולהקדיש לרצון. היא לא הגיעה להזדקקות עדיין.

כדי לדעת למה אנחנו זקוקים, עלינו לשאול את עצמנו: האם אוכל לחיות את חיי בדיוק ובשלווה מבלי להגשים היזדקקות זו? ואם תשובתכם "כן" או "נראה לי" – המתינו לראש השנה הבא או למועד אחר לשאול שוב את השאלה, אם תשובתכם "כן, אבל…" המתינו עוד. בכדי לממש עלינו לגייס בתוכנו כוחות אדירים של תשומת לב, הקשבה, אמונה, דמיון, פעולה – ואיננו יכולים לגייסם עם "נראה לי" או "כן, אבל…"

באחד המיילים שקיבלתי, סיפרה לי שושנה (שם בדוי), על כך שהשנה היא רוצה לעבוד על הזוגיות שלה עם בעלה, כי הם הולכים ומתרחקים. היא מאוד רוצה, אבל אין לה כוח או חשק להשקיע בזה משאבים. היא הייתה רוצה פשוט שהם יחיו טוב יותר יחד.

גם שושנה מצויה עדיין במקום של רצון שלא הפך להזדקקות. אפשר לחיות כך חיים שלמים. הילדים קוראים לזה: "להישאר ברצון". ואז אנחנו מקטרים, מצקצקים, אומרים מדי פעם כמה חשוב לאכול נכון, להתעמל, להקדיש ערב בשבוע ליציאה משותפת, לברר על לימודים, להתנסות… ו… עוברת עוד שנה.

ההבטחות היפות שניתנו בראש השנה, נותרות זהות לאלו שניתן גם בשנה אח"כ.

כשאדם מצוי בהזדקקות התשוקה שלו לשינוי גדולה כל כך עד שהיא מאפילה על כל ההסתייגויות והניגודים. וזו נקודת המוצא שלנו.

כיתבו את ההיזדקקות הגדולה שלכם, זו שאתם מוכנים להקדיש לה זמן, תשומת לב, עשייה ואנרגיה.

 צרו משפט שמתחיל במילים: "השנה אני מתכוון ל…." והמשיכו אותו בשפת הווה חיובית:

"השנה אני מתכוונת לחגוג את מערכת היחסים שלי ושל בעלי, להטיב אותה, ליהנות ממנה, להתחזק ולשמוח בה"

"השנה אני מתכוונת לחזק את גופי בתזונה מבריאה, בתנועה מבריאה ובמחשבות טובות"

"השנה אני מתכוונת לחיות את מלוא הפוטנציאל שלי, למצוא את דרכי המקצועית בשמחה, באהבה ובחגיגה גדולה"

 ואז הוסיפו לו: "בסינכרון עם כוונת הרוח". בסינכרון עם כוונת הרוח???? רגע. חכו לסעיף הבא…

2. לשחרר מתוך אמונה

עד שהכרזנו על מה שאנו זקוקים לו, עלינו לשחרר אותו? כן. התנועה של התהליך חייבת להגיע מהרגש, מהתשוקה, מהייאוש אם תרצו, מתחושת "אני חייב" שאינה נובעת מהראש אלא בוערת בקרביים, רק אלה מניעות תהליך עקבי, בר קיימא וארוך טווח. אך לאחר שהנענו את התהליך, איננו יכולים יותר להיאחז בתחושת ההיזדקקות הבוערת, ועלינו להעניק את האמון שלנו לתהליך עצמו.

כותבת לי אישה מקסימה שכבר שנים רבות היא מתפללת ומייחלת לשינוי מקצועי, לדרך מקצועית שתביא את כשרונותיה לידי ביטוי. כל המתפללים שנים ארוכות אינם מאמינים. אם היו מאמינים – היו מכריזים על צרכיהם ומשחררים אותם מתוך אמונה.

כשאני מתפללת להצלחה מקצועית, לזוגיות טובה, לזמן לעצמי, לבריאות שלמה: אני מכריזה על הצורך שלי, ואז חוזרת ומכריזה עליו. אין בי אמונה שמישהו שמע. אם היה שומע – מדוע הייתי צריכה לחזור על כך שוב ושוב?

אם הייתי מאמינה ברוח אליה אני מתפללת, לא הייתי חושבת שהיא מתעלמת מבקשותיי ומצרכי, לא הייתי מנסה לאלץ אותה להקשיב לי, לפעול, אלא מאמינה בהקשבתה ובדרך שלה לפעול.

לא הייתי ממשיכה להתרכז בצרכים שלי, הייתי מתחילה להתרכז בדרכים שבה הרוח עוזרת לי לממשם.

כשאני כל הזמן זקוקה – איני יכולה לקבל. אני יכולה רק להזדקק.

לשחרר מתוך אמונה – פירושו להאמין באמת. להאמין כי אנו רוח בלבוש אנושי, כי הגבולות ששמנו בינינו לבין הגשמת מאוויינו, הינם גבולות מדומים של אי הכרת בעוצמתנו והיצמדות למגבלותנו. כי כל שעלינו לעשות הוא להכיר בכוחנו ולהתחיל להגשים. לשחרר את ההיזדקקות לאחר ההכרזה עליה ולהתחיל להגשים.

מחויבות פנימית להגשמה ההיזדקקויות שלנו, נפגמת בפחד שמא נשקיע את כל משאבינו, את כל מרצינו ויתרה מזאת את אמונותינו, ובכל זאת ניפול, ניכשל ולא נוכל.

בראייה אנושית מכמירת לב, באם אנו עושים רק חצי המלאכה, אזי אם ניכשל נדע תמיד כנחמה בליבנו שיכלנו לעשות יותר ואז בודאי היינו מצליחים. אלא שעשיית המחצית מבטיחה שלא נצליח מראש…

 אנו יכולים להתחייב לתהליך שזועק עצמו מתוכנו, אך איננו יכולים להתחייב לתוצאותיו, לאופן בו הוא מגשים את עצמו.

ההתחייבות הראשית שלנו היא להצהיר את ההיזדקקות בריש גלי לעצמנו, כדי שעצמנו ישמע ויקשיב ויידע, ומה שייצא מהפה ייכנס לאוזן ולכל תא ותא בגופינו. ואז לשחרר. לשחרר מתוך אמונה שהרוח שמעה וגופינו שמע, וכעת התנועה החלה להתגלגל ולנוע את יעודה והדברים קורים והדברים יקרו בדרך הנכונה והמדויקת ביותר שאיננו יכולים לעלות על דעתנו. לא על דעתנו אבל על רוחינו ונשמתנו כן. אלא שקולה של נשמתנו כל כך מעודן, שאיננו תמיד שומעים אותו ויודעים מה הוא הסינכרון המושלם להגשמה ואיך תיווצר. וממקום מודע ויודע זה, אנו משחררים. מכריזים ומשחררים. מכירים ועוזבים. ומאמינים. מאמינים כי הרוח גדולה מאתנו ויודעת להגשים בדרך המדויקת ביותר עבורינו, זו שאיננו מכירים, זו שהיא מכירה. וכשאנו מוסרים את טנא היזדקקותינו, עלינו למסור אותו בלב שלם, מתוך אמונה גדולה כי מסרנו לכוח אדיר שכל רצונו הוא הגשמה.

הכריזו את המשפט שכתבתם.

ותנו אותו מתנה לרוח.

3. ודמיינו – דמיינו כי עטוף באור עולה הוא השמיימה ונעלם מאחורי העננים.

אי אפשר קצת לסמוך וקצת לעשות וקצת להאמין – הגיע הזמן לסמוך, לעשות ולהאמין כדי להגשים את החיים הנפלאים שנועדו לנו.

הדמיון עושה שימוש בכלים של הרוח. הוא ניתן לנו להנאתינו, להגשמתנו, להרחבת הפיזי שלנו אל מעבר לעננים אל כל מקום שנחפוץ… ואנו, פעמים רבות, עושים בו שימוש מכאיב ועקר של דמיון הפחד והדאגה ומגיעים אל מעבר לעננים, במצוקתינו.

בעולם הבחירה החופשית שלנו, הדמיון יכול לשמש ככלי חותך ומכאיב וככלי בונה, מעצים ומתווה דרך.

השנה אנו בוחרים להשתמש בו כמתווה דרך, כלי בונה ומעצים.

דמיינו את ההגשמה. דמיינו את ההגשמה בעיני הדמיון שלכם. ראו אותה לנגד עיניכם וצרו אותה מהרוח אל הפיזי. דמיינו את ההגשמה והתענגו עליה. התענגו עליה כאילו כבר הייתה כאן, כאילו כבר קרתה, שהרי בעולם הרוח אין זמן ואין הווה ואין עבר ועתיד, ואנו נעים בזמן המעגלי הנוגע בנקודות של מימוש שוב ושוב וכל פעם מזווית קצת שונה.

דמיינו את ההגשמה כדי לגייס את גופכם הפיזי, את כל התאים, את נשמתכם, את העצמי הגבוה שלכם, את המוח החושב, את הלב המרגיש, את כל יישותכם – לקראת מימוש. כעת ברור מדוע עליכם להיזדקק ולא רק לרצות? זוהי הצהרה מרגשת של מחויבות. מחויבות לחיים שנועדנו לחיות.

4. ופעלו – בידיים שלנו הכוח לפעול בעולם החומר וליצור כפסל המגשים חלום באבן. הכריזו, שחררו, דמיינו ופעלו. עיגון עולם הרוח בחומר על ידי מעשה, ולו קטן מאוד, מכריז את מחוייבותכם להגשמה בקול רם ונישא אותו שומעים עד השמיים.

אם את רוצה קשר זוגי טוב יותר? זר פרחים, סמס אוהב, מילה טובה, ארוחה חמה… כל מה שיכריז כי אחרי שראית בדמיונך את ההרמוניה המופלאה שיכולה להיות לכם, את מתחייבת ויוצרת אותה בקטן, בצעד אחד שהוא עולם ומלואו, ומצהירה לרוח כי אכן את כאן.

אם את רוצה זמן של שקט לעצמך? קחי חמש דקות של מנוחה, התרחקי לעשר דקות של האזנה למוזיקה באזניות, הליכה סביב לבית, נשימות פנימה… כל דבר שיכריז על המחויבות שלך ליצירה, זו היצירה המשותפת שלך עם הרוח ואת מעגנת אותה כך בחומר.

והודו. אמירת התודה נובעת מתוך האמונה כי הדברים קורים. כי הנענו תהליך אדיר ע"י הכרזה עליו בפני גופינו הפיזי, נפשנו,מוחנו, נשמתנו בקול רם, בכתיבה, באמירה, במעשה, באמונה, בשחרור ובהודיה.

וכל אמירת תודה נובעת מתוך אמונה. וכל אמירת תודה מחזקת אמונה.

אל תחכו לומר תודה כשהמוגשם מונח בידיכם, אמרו תודה על התהליך המתרחש מתוך ידיעה פנימית ברורה כי הרוח יוצרת יחד אתכם את המיטב עבורכם, לשנה החדשה ולכל השנים הבאות אחריה.

אמן ואמן ואמן.

אוהבת את כולכם

שירלי